יוסף הייפא נ' בית המשפט הצבאי לערעורים ואח'

פסק-דין

השופט מ' מזוז:

1.העותר הורשע בשנת 2004 בבית משפט צבאי בעבירות נגד ביטחון האזור והציבור שעניינן חברות בהתאחדות בלתי מותרת, ביצוע שירות עבור ההתאחדות, פעילות נגד הסדר הציבורי, סחר בציוד מלחמתי, נשיאת משרה, אימונים צבאיים והחזקת אמצעי לחימה; ונגזרו עליו 27 שנות מאסר לריצוי בפועל. בשנת 2007, כעבור שלוש שנים, הגיש בקשה לבית המשפט הצבאי לערעורים להאריך את המועד להגשת הערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ובקשתו נדחתה. בשנת 2016, כתשע שנים לאחר הרשעתו, הגיש בקשה נוספת להאריך את המועד, ואף בקשה זו נדחתה. מכאן העתירה.

2.לאחר שעיינו בעתירה, על נספחיה, ובתגובת המשיבים, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות.

3.נקודת המוצא לדיון היא כי בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק אינו דן בפסקי דין והחלטות של בית המשפט הצבאי לערעורים כערכאת ערעור, והמקרים שבהם יתערב בית המשפט באלה הם מקרים חריגים של חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או צורך ברור לתת סעד למען הצדק (ראו, למשל, בג"ץ 8252/15 חמדאן נ' בית המשפט הצבאי לערעורים, פסקה 15 (27.7.2017)).

4.המקרה שלפנינו אינו נמנה עם מקרים מן הסוג האמור. החלטתו של בית המשפט הצבאי לערעורים לדחות את בקשתו השנייה של העותר להאריך את המועד להגשת ערעור על הרשעה משנת 2004, אינה מגלה כל טעות שבדין או פגיעה בכללי הצדק הטבעי, וודאי שאין בה משום חריגה מסמכות. בית המשפט הצבאי לערעורים בחן את טענות העותר - טענות שנטענו ברובן כבר בבקשתו הקודמת להארכת מועד משנת 2007 - וקבע כי הן אינן מגלות עילה להארכת המועד להגשת ערעור, ודאי לא בחלוף זמן רב כל כך. טענות העותר כלפי החלטה זו הן טענות בעלות אופי ערעורי מובהק, ומכאן שהן אינן מגלות עילה להתערבות של בית משפט זה.

5.יתר על כן, לא רק שהבקשות להארכת מועד הוגשו בחלוף זמן רב כל כך מאז ניתנה הכרעת דינו של העותר, ללא הסבר משכנע כלשהו, אלא שגם העתירה לבית משפט זה הוגשה ב שיהוי בלתי מוצדק - חמישה חודשים לאחר שנדחתה הבקשה השנייה על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים, ועל כן גם מן הטעם הזה יש מקום לדחות את העתירה.

6.העתירה נדחית אפוא. בנסיבות הענין, לא יהיה צו להוצאות.

ניתן היום, ה' באדר התשע"ח (20.2.2018).