סרגיי טרנובוי ואח' נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין ואח'

פסק-דין

העותרים לפנינו הם זוג נשוי ולהם בן קטן. בשנת 1996 באו העותרים מאוזבקיסטן ארצה באשרות תייר אשר פגו לאחר זמן, אך למרות זאת המשיכו העותרים לשהות בארץ ללא היתר כדין אף שנצטוו לעוזבה.

עברו חלפו מספר שנים והעותרים ביקשו כי יוענק להם מעמד של קבע בישראל. בקשתם נדחתה, ומשנעצרו עתרו לבית-המשפט. בבית-המשפט הושג הסכם, ולפיו ישוחררו העותרים ממעצרם והוסכם כי יוגש ערר לשר הפנים על ההחלטה לגרשם מהארץ (בג"ץ 3905/99). העותרים הגישו ערר לשר הפנים אלא שהערר נדחה, ומכאן העתירה שבפנינו.

העותרים אינם טוענים לזכות שבות, ומוסכם על הכל כי סומכים הם את בקשתם על טעמים הומניטריים. ומהם טעמים אלה? העותר הינו בן אמו מנישואין קודמים. לאחר מכן נישאה האם ליהודי, ובשנת 1993 עלו בני-הזוג ארצה וזכו לקבל אזרחות מכוח יהדותו של הבעל. לטענת העותר, הוא גדל בבית בעלה של אמו מאז היותו בן 6, ואותו יהודי הוא למעשה אביו. עתה, כך מוסיף הוא וטוען, מבקש הוא להתאחד עם משפחתו, הוא ועמו אשתו (העותרת מס' 2) ובנם הקטן.

לטענות העותרים משיבה המדינה כי אין עניינם בא בגדרי ההנחיות להקניית זכויות מטעמים הומניטריים, ומוסיפה ומצביעה על הלכות שנקבעו, לא אחת ולא שתיים - בעניינים כעניינם של העותרים - ולפיהן אין קנויה להם זכות ולו מטעמים הומניטריים. ראו, למשל, בג"ץ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 15; בג"ץ 1482/97 מרקוביץ נ' שר הפנים (לא פורסם); בג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522. יתר-על-כן: המדינה מוסיפה וטוענת כי אֵם העותר ובעלה עלו ארצה בשנת 1993, ועמם אחיו של העותר, אשר גר בבית אמו אותה עת (ואשר מחזיק באזרחות מכוח עצמו), ואולם העותר לא הצטרף אל המשפחה, נשאר באוזבקיסטן, ורק בשנת 1996 הגיע ארצה. נדע מכל אלה כך טוענת המדינה, כי העותר חי את חייו-שלו, ושלא כאחיו - אשר זכאי היה לעלות ארצה מכוחו-שלו ואשר בא ארצה עם האם - המשיך לחיות את חייו העצמאיים באוזבקיסטן.

כאמור, אין עניינם של העותרים בא בגידרי ההנחיות להקניית זכות מטעמים הומינטריים, ולאחר בחינת עניינם לא נמצא לנו כי מצבם הוא כה קשה עד שיזכו לזכות בישיבת קבע בארץ. שלוש שנים חי העותר באוזבקיסטן, ולבד מביקורים שביקר בארץ - אם ביקר - חי הוא במקומו, ואמו, בעלה ואחיו למחצה חיו בארץ. לא נמצא לנו כל טעם לקבוע דין מיוחד בעניינם של העותרים, אך רשמנו לפנינו את הצהרת המדינה ולפיה יקלו הרשויות עם העותרים אם יבקשו, ולכשיבקשו, לבקר את המשפחה בארץ.

סוף דבר: העתירה נדחית.

היום, ג' בחשון התשס"א (1.11.2000).

שופטשופטתש ופט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן - מזכיר ראשי