דניאלה אורן נ' משטרת ישראל ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.עניינה של עתירה זו הוא סכסוך מר ורב שנים בין העותרת לבין שניים מדיירי הבניין בו היא מתגוררת. יחסי השכנות העכורים הביאו את העותרת להגיש שורה של תלונות במשטרה, בהן טענה, בין השאר, כי שכניה מטרידים אותה, מאיימים עליה וגורמים נזק לרכושה. עוד טענה לגבי אחד מהם, גבר כבן 30, כי התפרץ בהזדמנויות שונות לדירתה ותקף אותה. גם השכנים הגישו תלונות כנגד העותרת. שכנתה הקשישה טענה כי היא איימה עליה ותקפה אותה, ובאחד המקרים שהגיע לדיון בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, נקבע כי העותרת אינה כשירה לעמוד לדין עקב מחלת נפש. מאידך, תלונותיה של העותרת, 13 במספר, נבדקו בידי המשטרה, אך נמצא כי הן נעדרות תשתית ראייתית מספקת, ועל כן הוחלט שלא להמשיך בחקירה. עררים שהגישה העותרת לפרקליטות המדינה כנגד החלטות המשטרה, נדחו.

2.בעתירה הנוכחית נטען, כי התלונות והעררים שהגישה העותרת לא טופלו כיאות על ידי רשויות המדינה, והיא מבקשת כי נורה למשטרה לנמק מדוע אינה מגישה כתבי אישום נגד הנילונים. מנגד, טוענת המשיבה, כי תלונות העותרת נבחנו בדקדקנות ובמלוא תשומת הלב, וכי לא נפל פגם בהתנהלותן של הרשויות. בנוסף, מעלה המשיבה טענות סף - העתירה אינה מאזכרת את העובדה שעררים שהגישה העותרת נבחנו לגופם ונדחו; לא צורף לעתירה כמשיב השכן שעמד במוקד תלונותיה של העותרת; לא מוצו ההליכים הפתוחים בפני העותרת טרם פנייתה לבית-משפט זה, שכן עררים הוגשו רק לגבי עשר מהתלונות שהגישה למשטרה. לגופה של העתירה נטען, כי הסעד המבוקש מצוי בתחום שיקול הדעת שנמסר לרשויות החקירה והתביעה, והלכה פסוקה היא, כי התערבות בהחלטות מתחום זה תיעשה אך במקרים נדירים בהם נמצא כי החלטת הרשות לוקה בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני.

3.לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבה, לא מצאנו עילה להתערבותנו. ההלכה הנוהגת היא כי בית-משפט זה לא יתערב בדרך בה מופעלות סמכויות החקירה וההעמדה לדין בידי רשויות האכיפה, למעט מקרים קיצוניים בהם נפל פגם משמעותי בהתנהלותן, או כאשר נמצא כי ההחלטה כרוכה בעיוות מהותי או חוסר סבירות קיצוני (בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, (1990)). באשר לעניינה של העותרת, תלונותיה והעררים שהגישה נחקרו לעומקם, הן על ידי המשטרה והן על ידי הפרקליטות, אך לא נמצא להם בסיס ראייתי להעמדה לדין. על פניו נראה, כי הרשויות דנו בעניינה של העותרת בכובד ראש, תוך שהן מקפידות להשיב לה בכתב ובצורה מנומקת, ובכך עמדו בחובתן המנהלית. לא מצאנו כל יסוד לחשש כי פעולתן הייתה נגועה בחוסר סבירות או שנפל בה פגם אחר הדורש את התערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק.

אי-לכך, העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"א באדר התשס"ט (17.3.09).