א' בנאי ובניו בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד לענייני דתות ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

1.העותרת ביצעה עבודות בנייה עבור המועצה הדתית בנימינה, לצורך הקמתו של מקווה טהרה. משלא שולמה לה התמורה, היא הגישה תביעה וזכתה בפסק-דין (בפשרה), אולם לכל מימוש הוא לא הגיע מחמת מצבה הכספי הקשה של משיבה 2. בעקבות כך פנתה העותרת למשרד לענייני דתות, ולפנים משורת הדין הסכים זה האחרון לשלם לה סכום של כ-200 אלף ש"ח לסילוק חובה של המועצה הדתית. דא עקא, ביצוע התשלום התעכב, ובעקבות כך הודיעה העותרת כי היא אינה מסתפקת עוד בסכום הפשרה ותובעת את מלוא החוב. לצורך כך היא פתחה בהליכי ביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, וכתוצאה מכך החמיצה את הסכום שהוצע לה בשעתו, ועתה היא ניצבת בפני שוקת שבורה.

2.בעתירה שהגישה העותרת עוד בשנת 2004, היא ביקשה כי בית המשפט יורה למשרד לענייני דתות (להלן: משיב 1) לשלם את חובה של המועצה הדתית, באופן ישיר או על ידי תקצובה של משיבה 2. בחודש כסלו התשס"ז (דצמבר 2006) הודיע בא-כוחה של משיבה 1, כי יפנה לשולחתו כדי שתשוב ותשקול את האפשרות לשלם לעותרת את הסכום עליו הוסכם עם מנכ"ל משרד הדתות, אולם לאחר חודשים ארוכים הודיעה המדינה כי לא תוכל לבצע את התשלום, הואיל ונמצא כי למשיבה 2 נושים נוספים ואין עילה להעדפת העותרת על פניהם. כן נטען, כי תשלום החוב לעותרת, עלול להביא לחיובה של המדינה לשלם חובות אותם צברו רשויות מקומית ומועצות דתיות נוספות, בין היתר, לעובדיהן. לבסוף, נטען כי בדיקה העלתה כי אין כלל צורך בהקמתו של מקווה טהרה נוסף באותו מקום.

3.לדידנו אין כלל ספק כי המצוקה אליה נקלעה העותרת, שלא באשמתה, היא רבה. רשות ציבורית המזמינה ספק להעניק לה שירותים, ונמנעת מלשלם לו את שכרו, היא תופעה מכוערת וראויה לכל גינוי. ברם, אין בידינו להושיט סעד לעותרת, ולו מן הטעם הפשוט שמשיבה 1 אינה בעלת דינה, ולחלופין, אם יש בידה עילה כנגד משיבה 1 עליה להביאה בפני ערכאה אחרת. נוכח מצב זה הסכים בא-כוחה של העותרת, עו"ד מ' עזורה, למשוך את עתירת שולחתו, ולפיכך אנו מורים על מחיקתה. עם זאת, לא נסתיר את דעתנו כי תחושת הצדק מתקוממת נוכח המצב אליו נקלעה העותרת, ולפיכך טוב תעשה המדינה אם תשוב ותטכס עצה כיצד ניתן למצוא פתרון לעניינה של העותרת, וטובה שעה אחת קודם.

ניתן היום, כ"ה בניסן התשס"ח (30.04.08).