אהרון מושין נ' נציבות שירות בתי הסוהר ואח'

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.עתירה שעניינה בקשת העותר לשנות את עילת פרישתו המוקדמת לגמלאות, כך שייקבע שפרישתו משירות אצל המשיבה 1 (להלן – שב"ס) נעשתה מטעמים רפואיים ולא מטעמי שחיקה.

2.העותר, יליד 1945, התגייס לשב"ס בשנת 1980 ושירת בתפקידים שונים. בתחילת שנת 1998 הציע שב"ס לסוהרים שגילם למעלה מ-50 שנים לצאת לגמלאות בפרישה מוקדמת. ההצעה כללה הטבות כספיות שונות, לרבות תוספת של 5% לקצבה, במטרה לעודד פרישה מוקדמת. ביום 8.2.98 נערך לעותר ראיון פרישה עם קצין הרווחה הגושי (להלן – קצין הרווחה). בראיון נמסרו לעותר אפשרויות הפרישה שעמדו בפניו. בעקבות פגישתו עם קצין הרווחה, החליט העותר לקבל את ההצעה לפרישה מוקדמת מטעמי שחיקה. העותר חתם על המסמכים המתאימים ותאריך יציאתו לגמלאות נקבע ליום 1.1.99. זמן קצר לאחר שהשיב בחיוב להצעה, ביקש העותר להופיע בפני ועדה רפואית. בבדיקת הוועדה הרפואית שנערכה ביום 1.4.98 נמצא העותר בלתי כשיר להמשיך לשרת בשב"ס בשל מצבו הבריאותי. בעקבות פנייתו של העותר לוועדה הרפואית ולאור החלטת הוועדה, קיים קצין הרווחה פגישה נוספת עם העותר במטרה לברר מהו מסלול הפרישה המועדף עליו. ביום 16.6.98 שלח העותר לקצין הרווחה מכתב שכותרתו "יציאה לגמלאות". במכתב ציין העותר, כי למרות פסילתו על ידי הוועדה הרפואית הוא מבקש לפרוש לגמלאות מטעמי שחיקה (להלן – מכתב הוויתור). ביום 23.7.98 אושפז העותר בבית חולים בשל אירוע מוחי בו לקה. לאחר אישפוזו לא שב העותר לשירות בפועל עד יציאתו לגמלאות ביום 1.1.99.

3.ביום 6.7.08 פנה העותר לראש יחידת רווחה וגמלאות בשב"ס בבקשה שייקבעו לו אחוזי נכות עקב הידרדרות מצבו הבריאותי. ביום 3.8.08 נדחתה בקשת העותר, בנימוק שפרישתו לא נעשתה מטעמים רפואיים. ניסיונות הידברות בין הצדדים העלו חרס. מכאן העתירה דנא, שהוגשה לאחר שעתירה דומה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים נדחתה מחוסר סמכות.

4.לטענת העותר, ההחלטה להוציאו לגמלאות בגין שחיקה אינה סבירה לאור החלטת הוועדה הרפואית מיום 1.4.98, ויש לראותו כמי שפרש מטעמים רפואיים. העותר טוען, כי הוא אולץ לחתום על מכתב הוויתור, ואילו היה מבין את משמעות מכתב הוויתור היה נמנע מלחתום עליו. בתגובתו לעתירה טוען שב"ס, כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, ולוּ מטעם זה יש לדחותה. בנוסף טוען שב"ס, כי העותר בחר במודע ובאופן מושכל לפרוש מטעמי שחיקה, לאחר שהוצגו בפניו המשמעויות הכספיות של אפשרויות הפרישה השונות. שב"ס אף מציין, כי לצד ההטבות להן זכו כלל הפורשים מטעמי שחיקה, קיבל העותר הטבות נוספות בשל מצבו האישי. בין היתר, קיבלה ועדת ההגדלות של שב"ס בקשה שהגיש העותר להגדלת קצבה, עקב מחלת אשתו. לטענת שב"ס, שיעור הקצבה שמקבל העותר עומד לאחר התוספות השונות על 51.82%, שיעור המגלם תוספת של כ-40% ביחס לקצבה לה זכאי אדם ששירת תקופה זהה לתקופת שירותו של העותר. לטענת שב"ס, שיעור הקצבה אותה מקבל העותר אף עולה על שיעור הקצבה המקסימאלי שיכול היה העותר לקבל אילו היה פורש מטעמים רפואיים, ומכאן ברי שאין לקבל את טענת העותר, כי נפל פגם בכל הנוגע להסדר יציאתו לגמלאות.

5.דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי. כאמור, האירועים נשואי העתירה התרחשו בשנת 1998. רק בחלוף עשר שנים פנה העותר בבקשה לשנות את עילת פרישתו, והעתירה דנא הוגשה בחלוף פרק זמן נוסף. לדברי העותר, מצבו הבריאותי הרעוע ומצבו הנפשי הירוד הם הגורמים בעטיים נמנע הוא מלטפל בעניין נשוא העתירה במשך תקופה ממושכת. טענה זו אינה משכנעת כשהיא נטענת ללא פירוט מספיק ובמיוחד כשמדובר בתקופה כה ארוכה. מה עוד, שמצבו של העותר לא מנע ממנו לנהל במהלך תקופה זו הליכים משפטיים ממושכים נגד משרד הביטחון בעתירתו להיות מוכר כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959. יתרה מכך, חלוף הזמן מצדיק את דחיית העתירה מן הטעם שלא ניתן, ולמצער קיים קושי רב, "לשחזר" את מצבו הרפואי של העותר עובר לפרישתו, לצורך קביעת דרגת נכותו (השוו, בג"ץ 2622/08 עובדיה נ' משרד הביטחון (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.10)). יוער, כי גם לגוף העניין טענות העותר אינן משכנעות. זאת נוכח מכתב הוויתור ששלח העותר והיעדר הסבר של ממש לטענה, כי העותר "אולץ" לחתום על המכתב. בנוסף, התמונה המצטיירת מתגובת שב"ס לעתירה הינה, כי העותר זכה בהטבות כספיות משמעותיות, עד כדי שקיים ספק האם קבלת העתירה תיטיב עם העותר, לפחות ככל שמדובר בשיעור הקצבה לה הוא זכאי.

6.העתירה נדחית על הסף. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ה באייר התש"ע (9.5.2010).