מדינת ישראל (משרד המשפטים-הסניגוריה הציבורית) נ' מירה מרק, עו"ד

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.המשיבה שימשה כסניגורית ממונה בשני תיקים פליליים בהם נאשם אדם אחד. התיקים התנהלו בבית משפט השלום בכפר סבא בשנים 1995 ו-1996. המינוי נעשה עוד לפני כניסתו לתוקף של חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ה-1995. המשיבה הגישה לבית משפט השלום בחודש יוני 2004 בקשות לפסוק לה את שכר טרחתה. בית המשפט (כבוד סגן הנשיא, ח' פדר) דחה את הבקשות ביום 13.7.04, בשל הזמן הרב שחלף מאז שהמשיבה פעלה כסניגורית באותם תיקים. המשיבה פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה מודפסת לשכר טרחה כשבכתב יד הוסף לה המונח "ערר". בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא, י' גרוס) פסק בתחילת חודש ספטמבר 2004 "כמבוקש". הסניגוריה הציבורית, שלא הייתה צד להליך בבית המשפט המחוזי (וכנראה אף לא בבית משפט השלום) עתרה לעיון חוזר בהחלטה (כנראה משום שהיא אמורה לשלם את שכר הטרחה). בקשתה נדחתה ביום 31.1.05. מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפנינו. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה.

2.המבקשת מעלה סדרה ארוכה של השגות על החלטותיו של בית המשפט המחוזי, בהן השגות דיוניות וענייניות. בין היתר נטען, כי הדרך הנכונה שיש לילך בה לשם תקיפת החלטה של הערכאה הדיונית בעניין שכר טרחה של סניגור הינה זו של ערעור אזרחי. כמו-כן, מועלית טענה בעניין מעמדה של המדינה או הסניגוריה הציבורית כאשר מתעוררות שאלות של תשלום שכר טרחה. נוסף על כך סבורה המדינה, כי הזכות לשכר טרחה התיישנה. אנו מצידנו העלינו בפני בעלי הדין את השאלה האם המותב שדן בהליך בבית המשפט המחוזי - דן יחיד - מוסמך היה לדון בעניין. המבקשת מסכימה כי אכן בית המשפט המחוזי פעל בחוסר סמכות, שכן היה עליו לדון בהליך במותב תלתא. חרף זאת טוענת המבקשת, כי ראוי לבית משפט זה להידרש לבקשה. המשיבה גורסת, כי אין כלל מקום להידרש לבקשה לרשות ערעור.

3.אין ספק כי החלטתו של בית משפט השלום סיימה את ההליך שהיה תלוי בפניו בכל הנוגע לשכר הטרחה. לפיכך עסקינן בפסק דין, כאשר המדינה (או הסניגוריה הציבורית) הינה הצד שכנגד לסניגור או הסניגורית מבקשי השכר. המסלול הדיוני שיש לנקוט לשם תקיפה של החלטה בעניין שכר טרחה הינה זו של ערעור אזרחי (בג"ץ 1228/92 הס נ' שר המשפטים, פ"ד מו(3) 707; רע"ב 8029/04 ריש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ההליך של ערר מוכר כמובן בתחום סדר הדין הפלילי, למשל לגבי החלטות מעצר, אך אין לו תחולה בכל הנוגע למחלוקות בעניין שכר טרחה. הואיל וההליך הנכון היה זה של ערעור, היו השגותיה של המשיבה אמורות להיות נדונות במותב תלתא (סעיף 37(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). משכך, אין מנוס אלא לבטל את החלטותיו של בית המשפט המחוזי ולהחזיר את העניין אליו על מנת שהרכב שלושה ידון בטענותיה של המבקשת (כולל בשאלה האם ניתן לדון בהליך לגופו, חרף העובדה שהוגש כ"ערר").

4.אי לכך, הערעור מתקבל כאמור לעיל. בנסיבות העניין ומששאלת המותב הנכון לא הועלתה על ידי המבקשת, לא ייפסקו הוצאות.

ניתן היום, כ' בסיון תשס"ה (27.6.05).