הסירה העתיקה

החורף של 1985-1986 היה שחון, והכנרת נסוגה מקו החוף שלה וחשפה רצועות של קרקעית שבדרך כלל מכוסות מים. בינואר 1986 יצאו שני חברי קיבוץ גינוסר, האחים משה ויובל לופן, לחפש בשטח שהתייבש. הם היו דייגים וארכיאולוגים חובבים נלהבים, ועבדו באזור שבו טרקטור כבר העלה מטבעות ברונזה עתיקים. מה שמצאו במקום זה היה מתאר סגלגל של סירה, קבורה כולה בבוץ.

התיאור של המרכז עצמו מוסיף פרט ששום דוח ארכיאולוגי לא היה מביא, והוא מופיע על קיר האולם: קשת כפולה גדולה עמדה מעל האגם ברגע שהממצא נחשף, והתמונה שמישהו צילם תלויה ליד גוף הסירה. וקסמן קרא על שמה פרק בספרו.

עם הממצא הגיעה גם בעיה מעשית. נפוצה שמועה שהסירה מלאה זהב, ולכן היה צריך לשמור על האתר יומם ולילה, וציפו שמפלס האגם יעלה שוב, וזה מה שקבע את השעון שמולו עבד המבצע.

החפירה התחילה ב-16 בפברואר 1986, בניהולו של שלי וקסמן, אז מפקח העתיקות התת-ימיות באגף העתיקות והמוזיאונים, עם חברי הקיבוץ ומספר גדול של מתנדבים. היא נמשכה יומם ולילה 11 ימים. ג'יי ריצ'רד סטפי, משחזר הספינות מאוניברסיטת טקסס A&M, חקר את הגוף במקום שבו שכב בין 20 ל-25 בפברואר, ולכן כל כך הרבה ממה שידוע על בניית הסירה תועד עוד לפני שמשהו זז.

להוציא אותה בשלמותה היה החצי הקשה, כי עץ ספוג מים בן אלפיים שנה לא מחזיק את המשקל של עצמו. המשמרת של החפירה, אורנה כהן, פיתחה פתרון שכמעט לא היה לו תקדים: מסגרת של פיברגלס ושרף פוליאסטר, שעוצבה לפי צורת הגוף, ואחר כך מעטפת של קצף פוליאוריתן שרוססה סביב הכול. המים נשאבו בחזרה לבור, הקצף צף, הסירה צפה איתו, והחבילה הובלה החוצה דרך פרצה בסוללה, אל האגם ולאורך החוף עד גינוסר.

כמה זמן נמשכה החפירה הוא אחד הפרטים הקטנים שהמקורות שפורסמו לא מסכימים עליהם. וקסמן, שניהל אותה, כותב 11 ימים ולילות גם ב-1988 וגם ב-1991. העמוד של המרכז עצמו אומר עשרה ימים. ויקיפדיה באנגלית אומרת 12. זה זניח כשלעצמו, וזו אזהרה הוגנת לגבי שאר המספרים שמוצמדים לחפץ הזה.

תוצאה אחת של החפירה זוכה לתשומת לב מועטה מאוד. החופרים מצאו גם חלקים משני כלי שיט אחרים ופיזור של קרשים עם סימנים של חיבורי שקע ולשון, מה שמרמז שסירות ישנות הובאו לכאן לחוף, פורקו מכל עץ שאפשר היה להשתמש בו ונזנחו במים הרדודים. לפי הקריאה הזאת, המוזיאון מחזיק פריט אחד ממגרש פירוק סירות מהמאה הראשונה.

שום דבר באולם אינו שחזור. העץ הוא העץ שיצא מהבוץ, ועבודת השימור הושקעה בייצוב שלו ולא בהשלמה. אבל הסירה כבר פורקה לחלקים לפני שהיא שקעה, ורשימת החסרים ארוכה: מבנה החרטום, קורת החרטום, חלק מהצלעות וכל המבנה העליון הוסרו, כנראה כדי לשמש בסירות אחרות. גם בסיס התורן הלך באותה דרך, וסטפי איתר את מקומו רק בזכות ארבעה חורי מסמרים ושינוי צבע במרכז השדרית, במקום שבו היה מחובר.

כך שמה שעומד בתיבה הוא הקליפה התחתונה של סירת עבודה, בלי קורת חרטום, בלי מבנה עליון ובלי תורן. החרטום החד והירכתיים הגבוהות והמעוקלות שבכל שרטוט של כלי השיט הזה הם השחזור של סטפי על הנייר, לפי מהלך הקרשים ששרדו. הם אוששו בשטח כששני ארכיאולוגים פרנציסקנים מכפר נחום שרטטו את הסירה שמופיעה בפסיפס מהמאה הראשונה שנמצא כקילומטר וחצי במעלה החוף, במגדל, וקיבלו כמעט אותה צורה.

שיטת הבנייה ים-תיכונית ולא מקומית: הקליפה נבנתה קודם, הקרשים חוברו בצדדיהם בחיבורי שקע ולשון שננעלו ביתדות עץ, והצלעות הוכנסו אחר כך. מי שבנה אותה למד על חוף הים, או היה שוליה של מישהו שלמד שם. העץ, לעומת זאת, הוא מה שמספנה הייתה זורקת בדרך כלל. צלעות רבות הן ענפים שהותאמו גרוע לקימור הגוף, כמה פסי קרשים צרים במיוחד ונראים כמו קרשים ממוחזרים שסימני השקעים הישנים שלהם הוקצעו, ובקטע אחד של השדרית יש שורת שקעים שלא שימשה לשום דבר בסירה הזאת.

התיאור של וקסמן מזהה שבעה סוגי עץ: ארז הלבנון לרוב פסי הקרשים, אלון לרוב הצלעות, ואחריהם שיזף, אורן ירושלים, עוזרר, ערבה וכליל החורש בכמויות קטנות יותר, חלקם מינים שאף אחד לא היה בוחר לסירה. בית יגאל אלון מדבר על 12 סוגי עץ, כולם מוזכרים בתנ"ך, ולא מפרט אותם. שני הנתונים נפוצים מאוד, והעמוד הזה לא יכול ליישב ביניהם.

• הוסרו בעת העתיקה: מבנה החרטום, קורת החרטום, חלק מהצלעות, המבנה העליון ובסיס התורן
• מקורי ונמצא במקום: השדרית, פסי הקרשים התחתונים ורוב הצלעות
• נבנתה בשיטת 'הקליפה קודם', עם חיבורי שקע ולשון נעולים ביתדות בין הקרשים
• הקריאה של סטפי בצורה: צוות של ארבעה חותרים, שניים בכל צד, ועוד הגאי

עץ עתיק ספוג מים מחזיק מעמד בזכות המים שבתוך התאים הרקובים שלו, ואם משאירים אותו להתייבש הוא מתכווץ, נסדק וקורס. הפתרון המקובל הוא פוליאתילן גליקול, שעווה סינתטית שמתמוססת במים: החפץ נכנס לבריכה, ריכוז השעווה עולה לאט במשך שנים, והשעווה תופסת את מקום המים בתוך התאים, כך שהעץ יכול לצאת לאוויר בלי לאבד את צורתו.

ליד בית יגאל אלון הוקם מבנה במיוחד כדי להכיל את הבריכה, והסירה הושטה אליו בתוך פקעת הפיברגלס והקצף. ב-1988 כתב וקסמן שהוא מצפה שהטיפול יימשך חמש עד שבע שנים. ב-1991 הוא תיאר את הסירה כשהיא עדיין בבריכה, וכבר אז אטרקציה תיירותית במצב הזה, עם מבקרים שבאו להסתכל על גוף סירה בתוך מיכל של תמיסת שעווה.

זה לקח הרבה יותר מההערכה הראשונה. לפי בית יגאל אלון, הסירה טופלה 14 שנה, עד 2000, אז נקבע שהיא מוכנה לעבור לאולם המבקרים. ויקיפדיה באנגלית מדברת על 12 שנה באמבט השעווה. העמוד הזה הולך לפי המרכז, כי הבריכה הייתה שלו, אבל הפער אמיתי, והוא עשוי לעלות במה שהמדריך יספר ביום הביקור.

מאז 2000 מוצג גוף הסירה באולם משלו, עם לחות, טמפרטורה ולחץ אוויר קבועים, לצד סרט על הגילוי ותמונות שצולמו ביום שבו נמצאה.

התיארוך הוא כל הקשר. עשר דגימות עץ נתנו ממוצע פחמן-14 של 40 לפנה"ס, פלוס מינוס 80 שנה, כלומר טווח של 120 לפנה"ס עד 40 לספירה. סיר בישול ונר שמן שנמצאו בתוך הגוף ובסביבתו מצביעים על החלק המאוחר של המאה ה-1 לפנה"ס ועד בערך 70 לספירה. בית יגאל אלון מפרסם את הטווח כ-100 לפנה"ס עד 100 לספירה. כל אחד מהחלונות האלה כולל את תקופת פעילותו של ישו על האגם הזה, וגם את המרד היהודי ברומא ואת הטבח הימי שיוספוס מתאר מול מגדל ב-67 לספירה.

עד כאן זה מגיע, והמוזיאון לא מעמיד פנים אחרת. שום כתובת, שום הקשר ושום ממצא לא קושרים את גוף הסירה הזה לאדם מסוים. הפסיקה של וקסמן על הכינוי, שפורסמה כשהסירה עוד הייתה בבריכה שלה, הייתה חדה: העיתונות המציאה אותו, לא ידוע שלישו הייתה סירה, וזו לא היא.

מה שהסירה כן מכריעה היא שאלה שהטקסטים לא יכלו לענות עליה. סטפי קרא בגוף הסירה כלי שיט שחתרו בו ארבעה אנשים, שניים בכל צד, עם הגאי ליד משוט היגוי צדדי: בדיוק הצוות שיוספוס מתאר לסירות שאוישו באגם הזה בצוות מינימלי, ובדיוק מה שפסיפס מגדל מראה, ברגע שמזהים שה'משוט' האחורי ביותר הוא הגה. וקסמן העריך את הקיבולת לפי הגובה הממוצע של שלדי גברים גליליים מהמאה הראשונה, כ-1.66 מטר, בכ-15 איש. מתברר שהסירות של הבשורות והסירות של מלחמת היהודים הן אותן סירות.

במרץ 2023 קיבל האפיפיור פרנציסקוס העתק מלא בגודל טבעי ובר-שיט שלה, שבנו בוני הסירות ממשפחת אפראה מחצי האי סורנטו ושהעניקה משפחת הספנים אפונטה. מוזיאוני הוותיקן הציבו את ההעתק באורך 9 מטר ב-17 בספטמבר 2023 והציגו אותו מ-10 באוקטובר, למרגלות הכבש שהם מכנים 'דרך הים'. המקור נשאר בגינוסר.

רוב האנשים באים לעשר דקות מול גוף סירה ויוצאים אחרי שעה, כי הכרטיס כולל את כל המרכז. תערוכת שביל הסנהדרין, שהקימה כאן רשות העתיקות, מציגה כ-150 פריטים ארכיאולוגיים מלאורך המסלול של 120 ק"מ שהשביל עובר מבית שערים לטבריה, עם חדר משנה ותלמוד שבו העתק של רצפת הפסיפס מבית הכנסת העתיק במגדל.

'סודות חוקוק' משקיף על הנושא שלו: חורבת חוקוק נראית מחלונות המוזיאון. התערוכה עוסקת בבית הכנסת מהתקופה הרומית והביזנטית ובפסיפסים שלו, שנחשפו שם בין 2011 ל-2023 בידי פרויקט החפירות בחוקוק בראשות פרופ' ג'ודי מגנס מאוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'פל היל, ובמערכת המסתור ובמתקנים החקלאיים שנמצאו בחפירה הקהילתית של רשות העתיקות מ-2017. האוצרת היא ד"ר עינת עמבר-ארמון.

יש גם תצוגה של אבן מגדלא, גוש אבן הגיר המגולף מבית הכנסת מהמאה הראשונה במגדל, שעליו התיאור העתיק ביותר שידוע של מנורת המקדש שנמצא בבית כנסת. לפי התיאור של המרכז, האבן הוצגה לראשונה במוזיאון ישראל ואחר כך הוצבה קרוב ככל האפשר למקומה המקורי, והעמוד לא אומר אם מה שעומד בגינוסר הוא האבן עצמה או העתק. שווה לשאול בדלפק.

בשאר החדרים יש את חדר הזיכרון ליגאל אלון, עם השולחן, היומן והניירות שלו; תערוכה על מפלס המים בכנרת, מפתיחת סכר דגניה ב-1933 ולאורך מאה שנה של מדיניות מים; ותצוגה של איורי ספרי הילדים של יפתח אלון. בחוץ יש שביל פסלים מעל האגם. חדרי הבריחה מוזמנים ומתומחרים בנפרד.