קבוצת עמק איילון ס.כ בע"מ נ' משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ואח'

פסק-דין

לבקשת המערערת ובהסכמת המשיבים, מורה אני על מחיקת הערעור. ממילא מבוטל הדיון הקבוע ליום 14.9.2016.

באשר לדרישת המשיבים לפסיקת הוצאות לטובתם: ככלל, בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו נדרש לצאת מנקודת הנחה כי הצד שכנגד יישא בהוצאות לשם עמידה על זכויותיו; וכי לפיכך, ככל שיחזור בו מן ההליך בהמשך הדרך, יעמוד הצד שכנגד על קבלת שיפוי בגין ההוצאות בהן נשא. ואכן, כאשר יוזם ההליך מבקש למחקוֹ לאחר הגשת כתבי הטענות של הצד שכנגד ובטרם בירור לגופו של עניין, נקודת המוצא היא כי יהיה עליו לשאת בהוצאות להן גרם. הנחה זו ניתנת אמנם לסתירה, אולם הנטל לכך מוטל על כתפיו של יוזם ההליך. ודוק: "...גם מקום בו מחיקת הליך נובעת משינוי נסיבות מאוחר, אין בשינוי הנסיבות, כשלעצמו, כדי ללמד שהיתה הצדקה להליך מלכתחילה, וממילא אין בו כדי להוביל למסקנה כי אין לפסוק הוצאות לטובת המשיבים" (עע"ם 9730/11 מכון סלינג טסט בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה (25.5.2014). עוד ראו למשל, עע"ם 7026/10 באר מרים 26 שי בע"מ נ' מחלקת רישוי עסקים - עיריית טבריה (15.1.2012); עע"מ 4620/13 מדינת ישראל נ' ביינה (21.9.2014)).

בענייננו, איני סבור כי המערערת עמדה בנטל לסתור את ההנחה לפיה עליה לשאת בהוצאות המשיבים.

הערעור מופנה כנגד פסק דין הדוחה עתירה מינהלית מטעם המערערת כנגד החלטת המשיב 1 למסור מידע מסוים לידי המשיב 2 בהתאם לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. לטענת המערערת, חזרתה מן הערעור נובעת מכך שביום 28.3.2016 אישרה ועדת הכלכלה של הכנסת, לקריאה שנייה ושלישית, הצעת חוק העוסקת ברישוי שירותי רכב. לדבריה, "השינויים הרבים בחוק מייתרים במידה רבה את הצורך לשמור על מידע המתייחס לעבר" (סעיף 2 לבקשת המחיקה), ועל כן אין היא מתנגדת עוד למסירת המידע למשיבה 2. ואולם הלכה למעשה המערערת לא סיפקה הסבר מבורר מדוע אישור הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית מאיינת את החשש מפני מסירת המידע (ולא למותר להזכיר כי האישור האמור אינו מהווה סוף פסוק מבחינת הליך החקיקה). הדברים מקבלים משנה תוקף על רקע העובדה שכבר בעת הגשת הערעור הייתה המערערת מודעת לכך שמתקיים הליך חקיקתי ביחס להצעת החוק (סעיף 9 להודעת הערעור). עוד יצוין, כי בקשת המחיקה שלפניי הוגשה ביום 22.6.2016, קרוב לשלושה חודשים לאחר אישור הצעת החוק על ידי וועדת הכלכלה. ביני לביני – בחודש מאי 2016 – הגישו המשיבים את הסיכומים מטעמם. יש להניח כי המערערת הייתה מודעת לפרטי הדברים, או למצער לעיקרם, ב"זמן אמיתי", ומכל מקום לא נטען אחרת. יוצא אפוא, כי אילו הייתה המערערת פועלת ביתר זריזות יתכן שניתן היה לחסוך חלק ניכר מהוצאות המשיבים, וגם בכך יש כדי להצדיק פסיקת הוצאות לחובתה.

בסופו של יום, וזאת עיקר: אפילו אניח כי אישור הצעת החוק מהווה שינוי נסיבות רלוונטי מבחינת המערערת, אין בידי לקבוע על בסיס החומר שלפניי כי הורם הנטל להוכיח שהייתה הצדקה להגשת ההליך לכתחילה (וראו גם את האמור בהחלטת כב' השופט נ' הנדל מיום 17.12.2015), ולא מצאתי טעם מוצדק להותיר את המשיבים בחסרון כיס לאחר שנדרשו להגיש סיכומים מטעמם.

נוכח האמור, ולאחר שהבאתי בחשבון את כלל נסיבות העניין, לרבות היקפו של ההליך והשלב אליו הגיע, רואה אני לחייב את המערערת בהוצאות בסך 4,000 ₪ לטובת כל אחד מן המשיבים.

ניתנה היום, כ"ד בסיון התשע"ו (30.6.2016).