משה רייק נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל ואח'

פסק-דין

השופט ת' אור:

1.במסגרת הליכי חקירה משטרתית וכתב אישום אשר הוגשו נגד המערער, נעצר המערער למספר חודשים. לטענת המערער, מעצרו היה מעצר שוא ובסופו של הליך פלילי שהוגש נגדו הוא אמנם זוכה. טענתו היא, שהמשיבים 2 ו3- וכן המדינה אחראים בנזיקין למעצר השוא שלו ולכל הנזקים שנגרמו לו עקב כך. על כן, הגיש נגד השלושה תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי. המדינה קבלה על עצמה אחריות לפצותו על נזקיו, והדיון בבית המשפט התמקד בגובה הנזק שנגרם למערער.

2.לגבי השפעת המעצר על המערער, העדיף בית המשפט את חוות דעתו של ד"ר זהר מטעם הנתבעת על זו של פרופ' מודעי מטעם המערער. הוברר גם, שחוות דעתו של פרופ' מודעי ניתנה מבלי שכל העובדות בנוגע לעברו של המערער היו ידועות לו, כמו טיפולים שקיבל המערער בגין מתח מתמיד בו חי מאז ומתמיד. בעניין זה קובע, בין היתר, בית המשפט:

"מכל האמור לעיל מעדיפה אני את חוות דעתו של ד"ר זוהר, לפיה לא חל שינוי מהותי בעל משקל במצבו של התובע, כמשקפת כהלכה את מצבו הרפואי והתפקודי של התובע. התובע מתלונן על התפרצויות זעם, בעיות ריכוז ומשמעת, מתח, חוסר סבלנות, רגזנות, אימפולסיביות וסף תסכול נמוך. התובע היה כזה מאז ומתמיד אודות לאישיותו הנרקיסיסטית וההיפראקטיבית אשר גרמו לתסמינים דומים. התקריות האלימות בהן היה מעורב העידו על רגזנות, אימפולסיביות ומהירות חימה מצידו. הפנייתו לטיפול עקב מתח עוד לפני פרשת המעצרים היה בעל בעיות משמעת וריכוז מנעוריו, והדבר בא לידי ביטוי בלימודיו ובשירותו הצבאי" (בעמוד 23 לפסק הדין).

עוד קובע בית המשפט:

"הצגתו של התובע כאדם סובל הנזקק לטיפולים, אינה מתיישבת עם מספר הפעמים המצומצמים בהם הגיע בתחילה לקבל טיפול, תוך העדרויות ואיחורים והפסקות רבות בטיפול. העובדה שבאחרונה הוא נמצא בטיפול מעוררת אצלי כאמור יותר מתמיהה שמא המדובר בטיפול למראית עין. עברו של התובע מעיד על מניפולציות רבות ויש להזהר בקביעת אמיתות על פי תלונותיו. התובע אף לא עבר מבחנים פסיכו-פיזיולוגיים כדי לאשש בצורה אובייקטיבית את תלונותיו הסובייקטיבים.

כל אלה מובילים למסקנה, כי דפוס ההתנהגות העכשווי של התובע וכושר תפקודו לא השתנה בהרבה בחלוף השנים ומתאים לאישיותו הבסיסית עובר לאירועים".

על אף כל אלה ועל אף קביעתו של המשפט, שקשיים תפקודיים שהיו למערער לפני המעצרים היו נמשכים גם אחרי המעצרים - בית המשפט היה מוכן להניח שהמעצרים חידדו את בעיותיו של המערער ולהכיר לתובע בנכות של 10% עקב המעצרים.

3.נזקיו של המערער כפי שנקבעו על ידי בית המשפט, הם כלהלן: המערער היה עסוק בפרוייקט בניה באלקנה ומעצרו הפריע לו, לטענתו, להמשיך ולפעול בו. עקב כך נגרמו למערער, לטענתו, הפסדים כבדים. בפני בית המשפט הונחו בנושא זה חוות דעת של רואה חשבון כץ מטעם המערער ורואה חשבון בלטברג מטעם המדינה. בית המשפט הבהיר על שום מה לא ניתן לסמוך על חוות דעתו של רואה החשבון כץ, ואף הבהיר שבהעדר תשתית עובדתית, אותה יכול היה המערער להמציא, ניתן היה לדחות את תביעתו בפריט זה. עם זאת, בית המשפט היה מוכן לצאת מהנחה שנגרם למערער נזק כלשהו בקשר לפרוייקט זה כפי שניתן היה ללמוד מהתשתית העובדתית, החסרה אמנם, שהיתה בפני רואה החשבון בלטברג. בדרך אמדן פסק למערער סכום של 100,000 ש"ח בפריט זה.

עוד פסק לו בית המשפט בגין הפסד כושר השתכרות סכום של 50,000 ש"ח, לאחר שקבע שכל פגיעה בכושר ההשתכרות של המערער היתה לזמן קצר ולאחר מכן חלפה.

כן פסק לו בגין נזק לא ממוני סכום של 150,000 ש"ח.

4.המערער בערעורו והמשיבים בערעור שכנגד שהוגש על ידם, תוקפים את גובה הפיצויים כפי שנקבעו.

עיינתי בטענות המערער ובטענות המשיבים על רקע עובדות המקרה, ובאתי למסקנה שעל פי כלל נסיבות המקרה, הסכומים שנפסקו למערער הינם סבירים, ועל אף כל טענות באי כוחם של בעלי הדין בסיכומיהם בכתב, אין עילה להתערב בסכום הפיצויים שנפסק למערער. אשר על כן, הערעור והערעור שכנגד נדחים. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ח' בניסן תשס"ב (21.3.2002).