עומר כחיל ואח' נ' הסנה חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק-דין

השופט ת' אור:

1.המערער הראשון (להלן: המערער), יליד 16.1.42, נפגע ביום 16.2.93 בתאונת דרכים. פגיעתו היתה קשה, והוא נותר נכה לצמיתות בשיעור 91% בגין קטיעת רגל ופגיעה בברך הרגל השניה, ובגין אבדן אחת מעיניו. בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר פסק למערער פיצויים בגין נזקיו בתאונה.

למערערים ולמשיבים טענות נגד סכומים שנפסקו למערער במספר פרטי נזק. עיקר הטענות מופנה כלפי פסיקת הפיצויים בגין הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד, והן התמקדו בטענה שבית המשפט טעה בקביעת כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה, אותו קבע בית המשפט בשיעור ממוצע השכר במשק. לטענת המערערים, כושר ההשתכרות גבוה יותר, ולטענת המשיבה הוא נמוך ממה שנקבע על ידי בית המשפט.

2.המערער הינו אופה במקצועו. במאפיה בה עבד עד כשנתיים לפני התאונה - מאפיית אילת - השתכר כ10,000- ש"ח לחודש בערכים של יום פסק הדין. הוא התפטר ממקום עבודה זה לאחר עבודה בו משך עשרות שנים, ופתח עסק עצמאי. עסק זה, בו עבד עד סמוך לתאונה, לא צלח, ובמשך שנתיים לא היו לו כל הכנסות. כאמור, בית המשפט קבע את כושר השתכרותו של המערער לולא התאונה כשיעור השכר הממוצע במשק, אשר עמד ביום פסק הדין על סכום של כ6,800- ש"ח. בעשותו כן, לא התעלם בית המשפט המחוזי מהתשבחות כלפי המערער בגין עבודתו במאפית אילת, מפי בעלי המאפיה, ועל הנכונות העקרונית לקבלו שם לעבודה. דא עקא, שהמערער עצמו לא בקש לחזור לעבודה שם, ובינתיים נתקבל לעבודה שם עובד אחר תחתיו. בנסיבות אלה, חזרה למקום העבודה הקודם במאפית אילת לא היתה ריאלית. בהתחשב בכך שכעצמאי המערער לא הצליח וניתן להניח שהיה מחפש מקום עבודה חדש כשכיר, השאלה היא מה, לפי הצפוי, היתה השתכרותו כשכיר במקום עבודה חדש. בעת התאונה היה התובע כבן 51 שנים, והוא לא הצביע על מקום עבודה מסויים בו יכול היה לעבוד לולא התאונה. בנסיבות אלה, קביעת כושר השתכרות כשיעור השכר הממוצע במשק הינו סביר, ואינו מצדיק התערבות.

3.גם בכל יתר טענות המערערים והמשיבה לשינוי סכום הפיצויים לא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הערעור והערעור שכנגד נדחים, ללא צו להוצאות.

ניתן היום, ח' בניסן תשס"ב (21.3.2002).