דני נסים נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ ואח'

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

בית המשפט המחוזי בתל- אביב – יפו (כב' השופטת ע' ברון) דחה תביעת לשון הרע שהגיש המערער נגד המשיבים. לכך מכוון הערעור שלפנינו.

1.בראשית שנות התשעים התבצעה ברמת-גן סדרת הצתות של מכוניות שזכתה להד ציבורי נרחב. ביום 26.6.92 נעצר המערער על ידי המשטרה בחשד לביצוע הצתות. בהמשך היום, הובא לבית משפט השלום לצורך דיון בבקשת המשטרה להאריך את מעצרו. במהלך הדיון הכחיש את המיוחס לו, וציין בין היתר כי הוא "סובל מאובססיה כפייתית לניקיון". מעצרו של המערער הוארך בחמישה ימים. סמוך לאחר מכן פורסם בעיתונים דבר מעצרו של המערער, פרטיו וכן האובססיה לניקיון שממנה הוא סובל. בדיון הבא להארכת מעצר בבית משפט השלום, ביום 29.6.92, הבהיר סניגורו של המערער כי נוכח ההפרעה הכפייתית שממנה הוא סובל, אין הוא מסוגל לתפקד כל עוד הוא שוהה במעצר ועל כן יש לשחררו ממעצר. הסניגור ביקש – על יסוד חוות דעת פסיכיאטרית שהגיש – כי המערער יישלח לבדיקה פסיכיאטרית. מעצרו של המערער הוארך והוא נשלח לבדיקה בבית החולים אברבנאל. בבדיקה נמצא כי הוא מסוגל לעמוד לדין, וכן צוין כי יש לשמור עליו היטב "עקב אפשרות לאובדנות". למחרת היום, פורסמה בעיתון "מעריב" כתבה מאת המשיב 3 (להלן: מרון) הנושאת את הכותרת: "החשוד כ'שורף המכוניות' ייבדק במחלקה סגורה" (להלן: הכתבה הראשונה). כמו כן צוינה בכותרת המשנה עובדת היותו של המערער "חולה ניקיון כפייתי". בגוף הכתבה צוינו פרטים על אודות הדיון שנערך בעניינו וההחלטה לשלחו לבדיקה "במחלקה סגורה" על מנת לקבוע אם הוא לוקה בנפשו ועל כן אינו מסוגל לעמוד לדין. ביום 2.7.92 פורסמה בעיתון "מעריב" כתבה שנייה מאת מרון (להלן: הכתבה השנייה), ובכותרתה נכתב: "החשוד בהצתות המכוניות בר"ג הצית מזרונים בתיכון". בכתבה נאמר, בין היתר, כי חשדות המשטרה לגבי המערער התעוררו "לאחר בדיקת מידע ממשרד הבריאות ופרטים אישיים מהצבא. על-פי ממצאים אלו עלה, כי כשהיה תלמיד תיכון, הוא נהג להצית מזרונים". ביום 5.7.92 החליט בית משפט השלום לשחרר את המערער בערבות. ביום 6.7.92 פורסמה במעריב כתבה נוספת מאת מרון (להלן: הכתבה השלישית) שכותרתה: "תושב איזור ההצתות שנדפק לו הראש" וצורפה לה תמונה של המערער. הכתבה תיארה את מצבו הפיזי והנפשי של המערער בדיון השלישי להארכת מעצרו, וביקרה את התנהלות המשטרה בפרשת ההצתות. במקביל לפרסום הכתבות במעריב, סוקרה הפרשה בהרחבה באמצעי תקשורת אחרים, כאשר בחלק מן המקרים התראיין המערער תוך מסירת פרטים אישיים על עברו ועל ההפרעה ממנה הוא סובל. מעריב פרסם אף הוא כתבות נוספות שבהן סוקר שחרורו של המערער ממעצר, הובאה גירסתו לארועים, ואף נמתחה ביקורת על המשטרה. בעדותו ציין המערער כי סיקור שחרורו ממעצר על ידי מעריב היה הוגן, עניני ומדויק. תיק החקירה נגד המערער נסגר על ידי המשטרה ביום 27.6.99.

2.ביום 5.7.99 הוגשה התביעה נושא הערעור שבה נטען כי הכתבות שפורסמו במעריב פגעו בשמו הטוב, במעמדו החברתי והמקצועי, בדמותו וביחסיו הזוגיים. המערער טען כי הכתבות מכילות מידע שגוי ומכפיש המהווה "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). המערער העריך את נזקיו בסך של 1,200,000 ש"ח. ביום 29.5.02 נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' ברוש) לבקשה לדחייה על הסף שהגישו המשיבים, בכל שאמור בכתבה הראשונה והשנייה, בשל התיישנות. ערעור שהוגש על ההחלטה לבית משפט זה התקבל וההחלטה בוטלה. לאחר שמיעת ראיות, ניתן פסק דינו של בית משפט קמא. בית המשפט לא ראה לקבוע מסמרות בשאלת קיומו של לשון הרע, לאחר שנמצא כי הכתבות זוכות להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע. נתייחס להלן לקביעותיו של בית משפט קמא בהתייחס לכתבה השנייה והשלישית, שהן נושא הערעור שלפנינו.

3.באשר לכתבה השנייה – בית המשפט קבע כי עומדת למשיבים הגנה של "אמת דיברתי" לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. בית המשפט קבע כי הכתבות כולן עוררו בעת פרסומן עניין ציבורי רב, ואף ראה לקבל את גרסתם של המשיבים באשר לאמיתות הדיווח, חרף העובדה שלא עלה בידם להציג ראיות פוזיטיביות לכך. נקבע כי נוכח הזמן הממושך שחלף עד למועד הגשת התביעה, שאותו יש לזקוף לחובתו של המערער, נפגמה באופן ממשי יכולתם של המשיבים להתגונן בפני התביעה. בית המשפט הוסיף כי הוא מאמין לעדותו של מרון כי המידע שנמסר לו על ידי המקורות המשטרתיים נבדק על ידו כדבעי טרם פרסומו. בית המשפט לא ראה לסמוך ידיו על עדות המערער אותה מצא "מגמתית עד מאד", מה גם שדבריו כי מעולם לא נבדק או טופל על ידי פסיכיאטר, נסתרה על פניו נוכח חוות דעתו של הפסיכיאטר ד”ר חרמש שציין מפורשות כי המערער מוכר לו ומטופל על ידו.

4.באשר לכתבה השלישית – כתשתית לדיונו עמד בית המשפט על הוראת סעיף 15(5)(ב) לחוק איסור לשון הרע המקנה הגנה לפרסום שנעשה בתום לב, מקום בו מדובר בהבעת דעה על התנהגות הנפגע כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה. עוד נקבע כי עניינה של הכתבה השלישית הוא בהבעת ביקורת אישית של מרון על התנהלותה של המשטרה בפרשת ההצתות. בחינת ההקשר שבו צוין כי המערער מתאים למודל ששורטט על ידי המשטרה לדמותו של המצית, מגלה כי מדובר באמירה צינית, שמובילה את הקורא למסקנה כי עצם קיומו של מודל מעין זה הוא מופרך. גם אם ההתבטאות "נדפק לו הראש" מתארת את ההפרעה ממנה סובל המערער באופן בלתי מעודן ובלשון עממית, הדבר נעשה מתוך כוונה להדגיש את הביקורת שבפיו של מרון על המשטרה. המערער עצמו אינו חולק על כך שהתנהגותו הושפעה מן התסמונת הכפייתית בה הינו לוקה, וסניגורו הוא שהעלה את הצורך בדבר בדיקה פסיכיאטרית. לפיכך ההתבטאויות האמורות חוסות תחת הגנת תום הלב בפרסום.

5.בית המשפט הוסיף וציין כי למרות שהמערער כבש את טענותיו בנוגע ללשון הרע במשך מספר רב של שנים, המשיבים סיקרו בהרחבה את דבר שחרורו ממעצר ואף ביקרו את התנהגות המשטרה תוך גילוי אמפטיה כלפי המערער ומתן "במה" להתבטאויותיו, ובכך הביאו לתיקון מסוים של הרושם הציבורי שניתן להניח שנוצר בעקבות מעצרו. בנפרד מהאמור, ובבחינת למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט כי המערער לא עמד בנטל להוכיח את הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מפרסום הכתבות; מה גם שהוא הודה במהלך עדותו כי לפחות חלק מן הנזקים הנטענים נגרמו בשל המעצר ופרסומו בכלי תקשורת אחרים. סיכומם של דברים – משנמצא כי הכתבות האמורות אינן מקימות אחריות מכוח חוק איסור לשון הרע, נדחתה התביעה והמערער חויב בהוצאות המשיבים ובתשלום שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ש"ח.

6.להכרעה זו מכוון הערעור שלפנינו. המערער עומד על כך שבית המשפט ראה לא להכריע בשאלה האם הפרסומים מהווים לשון הרע, נוכח קביעתו כי הכתבות חוסות תחת הגנות החוק; בצד האמור ראה הוא להבהיר לפנינו בטיעונו את הטעמים לעמדתו לפיה הכתבה השנייה והשלישית מכילות פרסומים משפילים ומבזים שהם בבחינת לשון הרע. המערער חולק על קביעת בית המשפט בדבר תחולת ההגנות ובדבר העדר הוכחת נזק. המשיבים, מצידם, מבקשים להשאיר על כנו את פסק דינה של הערכאה הדיונית, מטעמיה.

7.שקלנו את טיעוניהם הכתובים של הצדדים בכתב ובעל-פה. כפי שציין בית המשפט המחוזי, כמו גם המערער, השאלה אם הפרסומים מהווים לשון הרע לא הוכרעה, עקב הקביעה בדבר תחולתן של ההגנות. בנושא אחרון זה, בכל שאמור בכתבה השנייה, מצאנו כי בדין ייחס בית המשפט קמא משקל לשיהוי הרב בהגשת התביעה ולנזק הראייתי שנגרם למשיבים כפועל יוצא. במכלול, ובהתייחס לשתי הכתבות, השקפתנו היא כי אין מקום לדחות את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, כי הממצאים שנקבעו תומכים במסקנה המשפטית וכי אין לגלות בה טעות שבחוק.

אשר על כן אנו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין אין אנו עושים צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז בחשון התשע"א (25.10.10).