אברהם סמסאן נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט צבי הרטל) מיום 06/03/00, (ע"ש 2532/99), שלא לפסול עצמו מליישב בדין.

1.ביום 19/10/99 הוגשה לבית המשפט במחוזי בתל אביב-יפו, עתירה על ידי המערער שהינו אסיר מחמת היותו סרבן גט. עניינה הוא בקשה לשלחו לבית חולים על מנת שיתוקן הדרוש תיקון בנעליו ו\או לשלחו לאורטופד. זאת לאחר פעמים מספר בהם בהוראת בית המשפט נשלח לבדיקות אצל מומחים אורטופדים שונים. ביום 19/01/00 התקיים דיון בעתירתו, בו הוחלט לקבל את עתירתו של המערער ונקבע, כי יובא בהקדם לרופא אורטופד של מר"ש, כפי בקשתו.

2.ביום 05/03/00 הוגשה בקשת פסילה על ידי המערער. בה ביקש המערער לפסול את השופט צבי הרטל מלדון מיום זה ואילך בעתירותיו בעניינו של המערער (למעט החלטות קודמות). נימוקו של המערער לכך הוא כי על אף שהשופט נתן החלטה כבקשת המערער הרי שכפי העולה מהדיון יש לשופט דיעה קדומה לגבי המערער, העלולה להשפיע עליו באם יצטרך לדון שוב בעניינו של המערער. המדובר בכמה התבטאויות של השופט אשר נאמרו במהלך הדיון, והם: ראשית, הערה אשר לנחיצות תשלום האגרה טרם קיום הדיון; שנית, התעניינותו של השופט בנסיבות מאסרו של המערער, אשר לטענת המערער אינו מהווה שיקול בהחלטה האם לשלחו לבדיקת אורטופד; שלישית, הערות של השופט כי המפתח לדלתות הכלא מצויות בידיו; רביעית, אמירה של השופט כי המערער מנצל את זכויותיו לרעה במקרה זה; חמישית, אמירתו של השופט כי לא מוצאת חן בעיניו הערתו של המערער בדיון כי באת כוח המדינה משקרת; שישית, הערתו של השופט כי בקשתו של המערער תמוה היות והאורטופדים אליהם הובא לבדיקה הם מומחים יותר לעניין מאשר אורטופד של מר"ש אותו המערער ביקש לפגוש; שביעית, אמר השופט כי אצלו לא יופיע המערער יותר בדיון; לבסוף טוען המערער כי טון דיבורו של השופט לא היה לרוחו וגרם לא לחוש בדעה קדומה של השופט כלפיו. על בקשתו זו של המערער ניתנה החלטה ביום 06/03/00 על ידי בית המשפט, כי דין הבקשה להדחות וכי לא עולה כל בסיס לחשש למשוא פנים במקרה הנדון.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה זו. לטענתה אין חשש במקרה זה לחשש ממשי למשוא פנים. הראייה לכך שאין חשש בהתבטאויותיו של השופט הן העובדה שהוא קיבל את עתירתו של המערער. עוד טוענים הם, כי הבקשה צופה פני עתיד ואינה מתייחסת להחלטה ספציפית. מדובר בבקשה כללית ותיאורטית המוגשת לגבי עתירות שטרם הוגשו.

4.בפני ערעור על החלטה זו. בכתב הערעור הפנה המערער וחזר על טענותיו בפני הערכאה הראשונה. עיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים. נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. אשר לטענה, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, הרי ששוכנעתי כי אין חשש כזה בנסיבות המקרה. אכן, עולה מדברי המערער, כי חש אי נוחות מאופן בו נוהל הדיון האמור, אולם המבחן בעניין זה הינו אובייקטיבי ואין די בתחושת המערער, כי בית המשפט נוהג כלפיו במשוא פנים. (ראו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פד"י כט (2) 375). אשר לטענתו של המערער לגבי אמירת השופט: "בזה אני סוגר את הדיון, אצלי לא יופיע יותר" הרי ששבנסיבות העניין, אין באמירה זו חשש ממשי למשוא פנים. על פניו, דבר זה בא כתגובה לשאלת באת כוח המשיבה האם בכך תם הדיון בנושא הנעליים האורטופדיות של המערער, אשר נמשך זה זמן רב. כמו כן המערער עצמו הסכים כי קביעתו של אורטופד המר"ש תהווה הקביעה האחרונה בנושא וכי יעשה כדברו. יתר על כן ערעור זה הינו ערעור תיאורטי, צופה פני עתיד ואינו מתייחס להליך ספציפי ולנסיבות ספציפיות - שכמובן - טרם נתקיימו (וראו: ע"א 1739/98 קלאש נ' נגריית פרלמן (לא פורסם)) גם מטעם זה, דין הערעור להדחות.

אשר על כן הערעור נדחה.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט"ז באייר התש"ס (21.5.2000).