מאיר סויסה ואח' נ' מאיר לוי

פסק-דין

ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (השופט א' קולה) מיום 28.05.2006 שלא לפסול עצ מו מלדון בת"א 4751/03.

1.בתום דיון הוכחות וסיכומים במעמד הצדדים ובאי-כוחם (ביום 21.3.2006) המליץ בית המשפט לצדדים כי פסק הדין בתיק יינתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בא-כוח המערערים סירב להצעת בית המשפט. עם סיום הדיון, לאחר שיצא בא-כוח המערערים מהאולם, המתין המערער 1 לקבלת פרוטוקול הדיון. במהלך שהותו באולם פנה בית המשפט למערער 1 וציין באוזניו כי "הוא עושה טעות בכך שהוא לא מסכים שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה". המערער השיב שדעה זו נוגדת את המלצת בא-כוחו והוא יאלץ לפטר את עורך הדין במידה ויסכים להצעת בית המשפט. בתשובה לכך, לטענת בא-כוח המערערים, השיב בית המשפט "אז תפטר אותו".

2.המערערים הגישו בקשה לפסלות שופט, בה טענו כי הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט בתום הדיון, כמו גם עצם הצעת בית המשפט למתן פסק דין על דרך הפשרה, מעלים חשש ממשי למשוא פנים. בא-כוח המשיב טען בתגובה כי לדעתו אין כל עילה לפסילת בית המשפט.

3.בית המשפט (השופט א' קולה), דחה את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע בהחלטתו (מיום 28.5.2006) כי אכן לא היה מקום לומר את הדברים שנאמרו לאחר עזיבתו של בא-כוח המערערים את אולם הדיונים. יחד עם זאת, עמד בית המשפט על כך שלשיטתו, מקום בו "עדויות הצדדים הינן כה קוטביות, ופסק-הדין יושתת אך ורק על [קביעתו והתרשמותו] מאמינות העדים, מוטב, כי פסק-הדין יינתן על דרך הפשרה שאז אוכל לשקול גם שיקולי צדק ולא רק שיקולי דין". על רקע גישה זו בית המשפט שב ופנה למערער 1, בניסיון לשכנעו להסכים לפסק דין על דרך הפשרה. בית המשפט ציין שאין בניסיונו לשכנע את הצדדים לפסיקה בדרך של פשרה משום הבעת דעה, ביחוד כאשר ניסיון זה בוצע לאחר שמיעת כל העדויות בתיק וסיום הדיון. לפיכך סבור בית המשפט כי לא קם החשש הממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתו. בנוסף ציין בית המשפט שדווקא פסילתו "תביא לעיוות דין, שכן התיק יישמע מתחילתו ובכך עלול שיגרם איבוד אמון הציבור במערכת המשפט." על החלטה זו הוגש הערעור שלפני, בו חוזרים המערערים על טיעוניהם בבקשת הפסלות.

4.עיינתי בטענות המערערים ובחומר המונח לפניי. לא מצאתי עילה לפסילת בית המשפט. נראה כי אכן מוטב היה להימנע מפנייה ישירה למערער 1 לאחר עזיבת בא-כוחו את אולם הדיונים. יחד עם זאת, אין בפנייה למערער 1 ובתוכן הפנייה כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. הצעת בית המשפט בעניין סעיף 79א נועדה לשם ייעול הדיון, ואין בה כדי להצביע על גיבושה של דעה קדומה, בלתי ניתנת לשינוי, במחלוקת בין הצדדים (ראו והשוו: ע"א 2501/00 עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף (לא פורסם); ע"א 131/00 סורפין נ' אמבר אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ (לא פורסם)). האופן בו בחר בית המשפט לנהל את ההליך שלפניו אינו מגלה עילה למשוא פנים (ראו והשוו: ע"א 7916/00 שפריר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' (לא פורסם); ע"פ 1748/93 סוויסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

5.הצעת בית המשפט, כשלעצמה, לא מעידה בנסיבות המקרה על חשש ממשי אובייקטיבי לגיבוש דעתו הסופית של בית המשפט במחלוקת גופה. היא אינה מלמדת על כך שדעתו של בית המשפט "ננעלה" והוא אינו פתוח לשכנוע (השוו: רע"א 287/88 מנוף סיגנל נ' עבדל ראזק, פ"ד מד(3) 758). עצם העלאתה של ההצעה הדיונית ואפילו ניסיון לשכנוע הצדדים למשפט להסכים להצעה זו, אינה מבססת עילה לפסילתו של השופט היושב בדין (ע"א 5796/97 פניציה מפעלי זכוכית ישראליים נ' רונן, פ"ד נב(1) 90, 96). חששו של המערער למשוא פנים אינו חורג, לכל היותר מגדר חשש סובייקטיבי. לא קם, איפוא, החשש הממשי האובייקטיבי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573).

אי לכך, הערעור נדחה, מבלי לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ב באלול התשס"ו (5.9.2006).