סאלי פנשו ואח' נ' חנה שטרנשוס ואח'

פסק-דין

1.ביום 23.12.1999 נחתם הסכם מכר בין מורישה של המשיבה, זלצמן משה ז"ל, לבין המערערים (להלן: הסכם המכר).

עד עתה, בחלוף כ-18 שנה, טרם הושלמה העברת הזכויות במקרקעין. הצדדים לא קבעו בהסכם המכר מועד להעברת הזכויות, וסעיף 6.4 להסכם המכר אף קובע כי ידוע לקונה שהעברת הזכויות כפופה לאישור מינהל מקרקעי ישראל וכי אם יחול עיכוב בהעברת הזכויות ידחה המועד בהתאם ולא תהא בכך הפרה של ההסכם.

2.בחלוף שנים כה רבות ומשלא הועברו עדיין הזכויות, עתרו המערערים לבית המשפט המחוזי בתביעה לביטול ההסכם והשבת הסכום ששולם על ידם, אך תביעתם נדחתה.

על כך נסב הערעור שבפנינו.

3.נאמר בקצרה, כי משך השנים הרבות שחלפו, המערערים גילו דעתם כי הם מעוניינים בקיום הסכם המכר. במצב דברים זה, וגם אם נראה את העברת הזכויות כתנייה יסודית, הרי שהתנהלות המערערים הופכת את התנייה מיסודית ללא יסודית. אין משמעות הדבר שנשללת זכות הביטול, אך זכות הביטול בנסיבות אלה כפופה לשיקולי צדק, כאמור בסעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (השוו: ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג(1) 402 (1999)). בהיבט זה צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את התביעה לביטול ההסכם.

ברם, בית המשפט המחוזי לא קצב כלל זמן להעברת הזכויות, ובהיבט זה אנו סבורים כי יש ממש בערעור.

4.אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שעל המשיבה להשלים העברת הזכויות במינהל עד ליום 1.12.2019. לשם כך תהיה המשיבה רשאית להשתמש בכספי הנאמנות. ככל שיידרש להשלים הפרש לצורך תשלום דמי ההסכמה או כל תשלום אחר, תשא בכך המשיבה כמי שירשה גם את פירות העזבון.

לא עלה בידי המשיבה להשלים העברת הזכויות בפרק זמן זה, יראו אותה כמי שהפרה את הסכם המכר, על כל המשתמע מכך.

5.למען הסר ספק – ככל שיחולו תשלומים על המערערים בגין העברת הזכויות ביניהם, ישאו בכך המערערים, וחיובה של המשיבה להעברת הזכויות מתמצה בהעברת הזכויות לקונים המקוריים על פי הסכם המכר.

6.בשולי הדברים, ומאחר שהמערערים הביעו רצונם בביטול הסכם המכר ובהשבה, הברירה בידי המשיבה לבצע השבה מלאה של התמורה, ולא יותר מכך (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד התשלום), ובלבד שהדבר ייעשה תוך 12 חודשים מהיום.

7.אין צו להוצאות. ההוצאות שהושתו על המערערים בבית משפט קמא – יבוטלו.

ניתן היום, ט' בכסלו התשע"ח (27.11.2017), בנוכחות הצדדים.