סימה טובול נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'

פסק-דין

השופט י' עמית:

1.הורתו של הערעור שבפנינו בפסק דין שניתן בשנת 2003 כנגד הוריה המנוחים של המערערת, הם המשיבים 3-2 (להלן: המנוחים) בגין הסכם מכר שנעשה בשנת 1999, ולפיו מכרו המנוחים את ביתם לבתם ולחתנם, הם המשיבים 5-4 (להלן: הרוכשים).

הרוכשים נטלו הלוואת משכנתא מהמשיב 1 (להלן: הבנק) והמנוחים חתמו על התחייבות לרישום משכנתא.

משלא נפרעה המשכנתא החל הבנק בהליכי מימוש המשכנתא על פי שטר המשכון.

במקביל, הגיש הבנק תביעה כנגד הרוכשים והמנוחים, ובשנת 2003 ניתן לזכותו פסק דין המורה על רישום הבית על שם הרוכשים, בכפוף לרישום משכנתא לזכות הבנק (להלן: פסק הדין משנת 2003).

2.הבנק ניסה להגיע להסדר פשרה עם המנוחים והרוכשים. כך, ביום 30.8.2005 נחתם כתב התחייבות על ידי הרוכשים ועל ידי המנוחים, שחתימתם אושר על ידי עו"ד עודד כהן.

הבנק הסכים להשהות את הליכי פינוי הדירה עד לאחר 120 של המנוחים. אך כשביקש הבנק לאחר פטירתם של המנוחים להמשיך בהליכי הפינוי, הגישה המערערת בשנת 2014 המרצת פתיחה, במסגרתה עתרה לביטול פסק הדין משנת 2003.

3.בית משפט קמא דחה את המרצת הפתיחה על הסף, בפסק דינו מיום 22.3.2015, בהיעדר זכות עמידה של המערערת, שהיא אחותה של הרוכשת המשיבה 4, בהיעדר סיכויים לתביעה ועל מנת שלא להמשיך בהליכי סרק (להלן: פסק הדין).

4.על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה, שנדון בפני בהליך של קדם ערעור. בהסכמת הבנק ניתן פסק דין ביום 16.2.2016 (ע"א 3248/15) ולפיו, כנגד הפקדה של 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות הבנק, ואשר ייחשב על חשבון ההלוואה, וככל שתוך 180 יום יוצאו צווי קיום צוואה כדין, כך שהמערערת תוכר כיורשת של הבית – יבוטל פסק הדין. עוד נקבע בפסק הדין כי "למען הסר ספק, בפרק הזמן של 180 ימים מהיום, יעוכבו הליכי הביצוע. לא עמדו המערערים בתנאים דלעיל, יחזור פסק-דינו של בית משפט קמא ויעמוד על כנו".

5.משלא המציאה המערערת צו קיום צוואה תוך 180 יום (ואציין כי פנייתה של המערערת לרשם הירושות נעשתה אך בסוף חודש יולי 2016), המשיך הבנק לפעול בהליכי מימוש המשכנתא, ופנה לבית המשפט קמא במסגרת המרצת הפתיחה מושא פסק הדין, וביקש לחלט את הסך של 50,000 ש"ח. בית המשפט קמא קבע בהחלטתו כי משלא עמדה המערערת בתנאים על פי פסק הדין בע"א 3248/15 הנ"ל, חוזר פסק הדין ועומד על כנו.

6.על כך נסב הערעור שבפנינו.

המערערת טענה, בין היתר, כי הפקידה את הסך של 50,000 ₪ ואי העמידה בתקופה של 180 יום לשם הוצאת צו קיום צוואות המנוחים, נבעה מנסיבות שאינן בשליטתה.

7.דין הערעור להידחות, מבלי להידרש לשאלה אם אכן עומדת למערערת זכות ערעור, להבדיל מרשות ערעור.

ההלכות והמבחנים לגבי מועדים שנקבעו בפסק-דין ידועות ומוכרות, והגם שאינם נוקשים, הרי שאין מקום ל"פריצת סכרים ולהתרת אי-קיום התחייבויות" אלא לתת מענה במקרים שבהם הפגיעה בצדק היא"קשה ובולטת" (בג"ץ 9949/09 מרים חסן עבד אלקרים חמאד נ' שר הביטחון, פסקה 18 והאסמכתאות שם (14.11.2016)).

כשלעצמי, איני רואה סיבה טובה להאריך את המועד שנקבע בהסכמה בפסק הדין של בית משפט זה מיום 16.2.2016, בהינתן שהמערערת פנתה לרשם הירושות כמעט בדקה התשעים.

8.ועיקרו של דבר.

איננו רואים כי יש תוחלת להמשך ההליכים, ועמד על כך בית משפט קמא בפסק הדין. המנוחים עצמם חתמו על כתב ההתחייבות ביום 30.8.2005, המנוחים ידעו על הליכי הפינוי המתנהלים כנגדם, ההלוואה לבנק לא הוחזרה, בשנת 2006 חתמו המנוחים על צוואה בה ציוו את הבית דווקא למערערת-בתם (מתוך חמשת ילדיהם), אך ברי כי אין למערערת יותר ממה שהיה למנוחים. קשה להלום כי 11 שנה לאחר שניתן פסק-הדין משנת 2003, תוגש תובענה לביטול פסק הדין עליו ידעו המנוחים, תובענה שעל פניה אין בה תוחלת.

במהלך הדיון ניסינו שוב להביא את הצדדים לפשרה כספית, אך מהודעות הצדדים נמצאנו למדים כי הדבר לא הסתייע. ככל שיש למערערת השגות על גובה החוב, הרי שהמקום להעלותו הוא במסגרת הליכי מימוש המשכנתא.

9.אשר על כן, הערעור נדחה. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד בניסן התשע"ח (9.4.2018).