ראול רבינוביץ ואח' נ' ארנון בן עליזה ואח'

פסק-דין

בפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח (בש"א 9076/10) מיום 29.12.2010 בה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף.

ביום 9.12.2010 הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף בפסק דין ע"א 5338/09 שניתן ביום 22.11.2010 (כבוד השופטים א' גרוניס, ע' ארבל וי' דנציגר) אשר במסגרתו קיבל בית המשפט את ערעורו של המשיב 1 ונתן סעד הצהרתי לפיו, הוא זכאי ששטח מרפסת הגג שבקומה 14 בבנין יוצמד לדירותיו.

ביום 29.12.2010 דחתה הרשמת את בקשת המערערים וקבעה כי לא מתקיים בעניינם טעם מיוחד המצדיק מתן אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף, על אף שהאיחור הינו קצר יחסית. שכן, לעניין זה הגישה לבחינת קיומו של טעם מיוחד הינה קפדנית ומצמצמת. כמו כן, בעניין הגשת עתירה לדיון נוסף טעות במניין הימים אינה טעות סבירה או בלתי נמנעת המקימה טעם מיוחד. בנוסף, קבעה הרשמת כי אף סיכוייו הלכאוריים של ההליך אינם נחזים להיות טובים. נוכח כל אלו קבעה הרשמת: "ראיתי להעדיף בנסיבות המקרה דנן את עקרון היציבות והוודאות המשפטית, וכן את הצורך בשמירה על סופיות הדיון תוך הצבת גבול להתמשכות ההליכים."

מכאן הערעור שבפניי.

במסגרתו טוענים המערערים כי שגתה הרשמת משדחתה את בקשתם. לדידם, איחורם בהגשת העתירה, איחור בן יומיים, הינו איחור קל וזניח אשר נבע מטעותם במניין הימים. לטענתם, פסק הדין שניתן בעניינם ראוי להבחן במסגרת דיון נוסף, מאחר שהוא פסק דין שגוי הסותר הלכות קיימות ועלול להסב להם פגיעה קשה וחמורה.

דין הערעור להידחות.

תקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984 קובעת כי עתירה לדיון נוסף "תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין". דהיינו, מניין הימים להגשת העתירה מתחיל ביום בו ניתן פסק הדין ולא ביום בו הוא הומצא בפועל לצדדים (ראו: בש"א 7155/06 בן יונה נ' אינסל (לא פורסם, 3.10.2006)). הטעם למניין הימים בדרך האמורה כמו גם פרק הזמן הקצר הקבוע להגשת העתירה נעוץ בכך שהליך זה "סוטה מן העיקרון של סופיות הדיון, עם מתן פסק הדין בערעור ויוצר נדבך שיפוטי נוסף" (בש"א 93 her majesty the queen in right of Canada נ' ריינהולד (לא פורסם, 23.11.1993)); בש"א 8160/07 חממי נ' אוחיון (לא פורסם, 1.11.07)). על אף זאת, מסמיכה התקנה את הרשם להאריך את המועד להגשת עתירה לדיון נוסף, אם הראה העותר קיומו של טעם מיוחד המצדיק את האיחור בהגשת העתירה. אולם נוכח האמור, בחינת התקיימותו של טעם מיוחד תעשה באופן קפדני ומצמצם בשל טיב ההליך המבוקש שכן "ה הליך של דיון נוסף הוא הליך מיוחד, אשר לא נועד לשם השהיית סופיותו של פסק-הדין, שניתן על-ידי בית-המשפט העליון, אלא בתנאים מיוחדים" (ראו: המ' 589/68 האניה אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כב (3) 699, 700 (1968)).

נוכח זאת, איני מוצא בטענות המערערים כמקימות עילה להתערבות בהחלטת הרשמת לפיה, טעותם במניין הימים אינה מהווה טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק את האיחור בהגשה העתירה. תוצאה זו אף מתיישבת עם בחינת סיכוייו הלכאוריים של ההליך, אשר כאמור מדובר בבקשה לקיום לדיון נוסף שקבלתה מותנית בקיומם שך אחד מן התנאים המנויים בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984: "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין". אולם, למרות חוסר שביעות רצונם של המערערים מתוצאת פסק הדין, לא נראה על פניו כי הוא מחדש הלכה או עוסק בשאלה משפטית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, באופן המקים עילה לקיום דיון נוסף.

אשר על כן, הערעור נדחה, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' בשבט התשע"א (25.1.2011).