חדר אלג'ראשי נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. עניינה של העתירה דנא בבקשתו של העותר להורות למשיבים להימנע מהריסת מבנים במתחם גורון אל-חמוס שבאזור בית לחם (להלן המתחם), המצוי בבעלותו.

רקע

ב. כנטען בעתירה, בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת רכש העותר את הבעלות במתחם, ולאחר רכישתו הקים בו העותר מבנים שנועדו לשרת את העיבודים החקלאיים שלו. לטענת העותר, הבניה במתחם נעשתה לפי היתרי בניה שקיבל מעיריית בית לחם, "ותוך תיאום מלא עם רשויות המדינה". העותר טוען, כי רשויות המדינה ניהלו עמו משא ומתן בדבר העברת תוואי גדר ההפרדה בשטחו, שבמהלכו "התחייבה מדינת ישראל באמצעות המשיבים 3-2 ובאמצעות הנציגים שנכחו בפגישות שהתקיימו עם העותר, שלא לפגוע בבניה שביצע העותר במתחם, לא בדרך של הריסה ולא בכל דרך אחרת. על בסיס התחייבות זו, הסכים העותר, בין היתר, על הסטת תוואי הגדר בהתאם" (סעיף 9 לעתירה).

ג. ביום 5.8.04 הוגש כנגד העותר כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (ת.פ 8662/04), בו יוחסו לו עבירות של בניה בלא היתר כדין ושימוש בקרקע ובבנין בלא היתר כדין, וזאת בגין הבניה במתחם. כן הוגשה כנגד העותר בקשה למתן צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (ב"ש 8153/04). בהכרעת דין מיום 27.10.11 (השופטת ייטב) הורשע העותר בעבירה של בניה ללא היתר, ובגזר דין מאותו מועד הוטל עליו קנס בסך 15,000 ש"ח, ונקבע כי עליו לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה, וכן להתאים את הבניה לתכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור. עוד נקבע, כי ככל שהעותר לא יבצע את התאמת הבניה, רשאית הועדה המחוזית לתכנון ובניה להרוס את המבנים שהוקמו ללא היתר. ביום 27.10.11 אף הורה בית המשפט לעניינים מקומיים (השופטת ייטב) על הריסת הבניה שתוארה בבקשה למתן צו הריסה נשוא ההליך.

ד. על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ועל החלטתו בבקשה למתן צו הריסה הוגשו ערעורים מזה ומזה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 18045-12-11; ע"פ 18093-12-11; ע"פ 20966-12-11; ע"פ 20982-12-11). בפסק דין מיום 30.1.13 נדחו ערעוריו של העותר, והתקבלו חלקית ערעוריה של המדינה, באופן שהעותר הורשע גם בעבירה של שימוש בקרקע ללא היתר.

ה. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 1596/13). בהחלטת השופט ג'ובראן מיום 19.5.13, הועברה הבקשה לדיון בפני הרכב תלתא, והדיון בה קבוע ליום 4.12.13.

העתירה והתגובה

ו. בעתירה נטען, כי החלטתה של המדינה להרוס את הבניה במתחם נוגדת את ההבטחות וההתחייבויות שניתנו לעותר כי "הבניה שהקים במתחם לא תיפגע", וכי הללו הופרו "בצורה בוטה ופוגענית". לטענת העותר, בנסיבות המקרה נתקיימו הקריטריונים שנקבעו בהלכה הפסוקה לקיומה של הבטחה מנהלית. עוד נטען, כי "קיומו של ההליך הפלילי וניהול כנגד העותר הספציפי כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות", וכי מדובר במקרה מובהק המצדיק הענקת הגנה מן הצדק.

ז. בהחלטה מיום 11.3.13 התבקש העותר לנמק מדוע לא תידחה עתירתו על הסף, שכן "על פני הדברים נדמה, כי הטענות המועלות בעתירה זהות לטענות המועלות בבקשת רשות ערעור שהגיש העותר בנוגע לכתב האישום וצו ההריסה נשוא העתירה". בהודעה מיום 14.3.13 נטען, כי "בבסיס העתירה דנן ובשונה מרע"פ 1596/13 הנ"ל עומדת הפרתה של ההבטחה המנהלית אשר ניתנה לעותר ע"י המשיבים".

ח. בהחלטה מיום 17.3.13 התבקשה תגובת המשיבים. בתגובה מיום 13.5.13 נאמר, כי יש לדחות את העתירה על הסף, מחמת קיומו של סעד חלופי – ההליך הפלילי המתנהל בעניינו של העותר. נאמר, כי טענותיו של העותר בדבר התחייבויות והבטחות שניתנו לו נדונו בהליך הפלילי ונדחו על ידי בתי המשפט, וכי קיים חשש שהעתירה מיועדת לשמש כ"מקצה שיפורים" להליך הפלילי. עוד נאמר, כי גם השיהוי בו לוקה העתירה מצדיק את דחייתה על הסף. לגופם של דברים נאמר, כי העותר לא השכיל להראות שאכן ניתנה לו הבטחה להימנע מהריסת הבניה הקיימת במתחם בתמורה להסכמתו להקמת גדר ההפרדה בשטחו.

הכרעה

ט. לאחר העיון בעתירה, בתגובה ובנספחיהן באנו לכלל מסקנה כי אין מנוס מאי היעתרות לעתירה. מעיון בבקשת רשות הערעור שהגיש העותר (רע"פ 1596/13 – נספח ז' לעתירה) עולה, כי הטענות בה דומות ביותר לטענות שהעלה העותר בעתירתו. כך, למשל, בסעיף 23 לבקשת רשות הערעור ציין העותר, שבמסגרת ההליך הפלילי טען "כי יש לקבל את טענתו להגנה מן הצדק, בשל העובדה כי בינו לבין משרד הביטחון התנהל משא ומתן לגבי הסטת תוואי גדר הביטחון וכן בשל ההסכמות אליהם הגיע עם רשויות הביטחון בהקשר זה אשר מצדיקות היענות לבקשתו להגנה מן הצדק"; בסעיף 38 לבקשת רשות הערעור נטען, כי "ההסדרים השונים שהמבקש סיכם עם רשויות הביטחון בעניין הסטת תוואי הגדר כך שלא יחצה את המתחם אף הן מצדיקות היענות לבקשת המבקש להעניק לו הגנה מן הצדק"; ובסעיף 40 לבקשת רשות הערעור נטען, כי "בית המשפט לא התייחס אל העובדה כי בין המבקש לבין רשויות הביטחון קוימה הידברות מקיפה הכוללת הבטחות לכך שהמבקש ימשיך ויפעיל את המתחם". גם אם ניסה העותר להעטות על טענותיו בגדר העתירה אדרת מנהלית, הנה במהות מדובר באותן טענות שהועלו בגדר בקשת רשות הערעור. משאלה פני הדברים, אין מקום כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, יידרש לעתירה (ראו בג"צ 2239/13 ורטנסקי נ' משטרת ישראל (6.5.13), בפסקה 7). כמדיניות שיפוטית וכעניין שבשכל הישר, אין מקום כי שני מסלולים שיפוטיים ידונו בנושא זהה או כמעט זהה – פעם בלבוש אחד פלילי, ופעם בלבוש אחר' מינהלי. הדבר אינו ראוי מבחינת משאבי הזמן וגם לשם מניעת כפל תוצאות. נוסיף, כי גם עיתוי הגשת העתירה בהקשר המינהלי – למעלה משמונה שנים לאחר שהחלו ההליכים הפליליים בעניינו של העותר ולאחר ששתי ערכאות שיפוטיות אמרו את דברן – מעורר, לכל הפחות, תמיהה.

כללם של דברים

י. על יסוד האמור, אין בידינו להיעתר לעתירה, והיא נמחקת.

ניתן היום, י"ג בסיון התשע"ג (22.5.2013).