איימן נסר נ' מדינת ישראל ואח'

פסק-דין

השופט צ' זילברטל:

העותר, המרצה עונש מאסר, מבקש כי נורה לשירות בתי הסוהר ולפרקליטות המדינה לחדול מלעשות שימוש במידע מודיעיני ולהציגו במסגרת דיונים בעתירות אסירים, בוועדות שחרורים ובטרם קבלת החלטות שונות הנוגעות לאסירים.

לטענת העותר, אף ש"מידע מודיעיני כשלעצמו איננו מספיק לפי חוקי מדינת ישראל לבסס הרשעה", הרי שבישראל "מורשעים" אסירים על סמך מידע מודיעיני שגוי אשר נאסף על-ידי שירות בתי הסוהר ומוצג בדיונים שונים בעניינם, למשל, בענייני חופשות או שחרורים. נוכח האמור, מבקש העותר כי נורה על הפסקת השימוש במידעים מודיעיניים, וכי נורה לשירות בתי הסוהר להפעיל פיקוח חמור על המידעים המתקבלים בעניינם של אסירים.

דין העתירה להידחות על הסף, בין היתר, בשל אופייה הכללי. העותר אינו פורש בעתירתו כל תשתית עובדתית באשר לטענותיו, וכידוע בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו דן בעתירות כלליות שאינן עוסקות באירוע קונקרטי או בהחלטה מסוימת שהתקבלה בפועל (ראו, למשל, בג"ץ 10219/09 שורת הדין Israel Law Center נ' היועץ המשפטי לממשלה, סעיף 3 לפסק הדין וההפניות שם (2.5.2010)). כלומר, על מנת שבית משפט זה יידרש לעתירה, לא די בטענה כי נכללות בה סוגיות ציבוריות בעלות חשיבות כללית, אלא על העותר להציג תשתית עובדתית קונקרטית.

זאת ועוד, העותר מלין על כך שנעשה שימוש באותם "מידעים" לצורך קבלת החלטות שונות בעניינם של אסירים. יש להדגיש, כי בכל החלטה מינהלית קונקרטית המתקבלת בעניינו של העותר או של כל אסיר אחר, ממילא עומדת בפניהם האפשרות להשיג על אותה החלטה בדרך של עתירת אסיר.

בשולי הדברים נציין, כי בבואו לקבל החלטות מינהליות בעניינם של אסירים, אין שירות בתי הסוהר, כרשות מינהלית, כפוף לכללי הראיות ה"רגילים" החלים בהליכים המתנהלים בבתי משפט, כי אם "'לכלל הראיה המינהלית', לפיו רשאית רשות מינהלית לקבל כל ראיה אשר אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה" (רע"ב 4210/10 מסראווה נ' שירות בתי הסוהר (29.7.2010)).

סוף דבר, אנו דוחים את העתירה על הסף.

ניתן היום, ל' בניסן התשע"ג (10.4.2013).