פארוק גנאיים נ' מפקד האזור באיו"ש ואח'

פסק-דין

השופט ד' מינץ:

עניינה של העתירה בבקשת העותר למתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם "מדוע לא יתנו תשובה לבקשת העותר לחפירת באר מים בגוש 3 חלקה 63 באדמות כפר גמאל באזור טולכרם", "מדוע לא תאושר הבקשה לבאר מים לאלתר", וכן "להורות על הבקשה לבאר מים לאלתר בתנאים שיראה לנכון".

1.העותר מבקש להקים באר מים בחלקה באזור טול כרם, כאשר לטענתו בעליה ייפו את כוחו לטפל בנושא. על פי המתואר בעתירה, לאחר הליך אישור ברשות הפלסטינית הוגשה בקשה על ידי הרשות לוועדת המים המשותפת של הרשות ושל מדינת ישראל (להלן: הומ"מ) בחודש ינואר 2018. משלא ניתנה תשובה על ידי הוועדה ולאחר שנמסר לעותר כי בקשתו סורבה מטעמים ביטחוניים על ידי "הצד הישראלי" (טענה אשר לא נתמכה במסמכים חיצוניים), הוגשה העתירה דנא.

2.עם קבלת העתירה הוריתי על הגשת תגובה מקדמית. בתגובתם המקדמית טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף, מכיוון שנושא העתירה קשור לתחום ניהול יחסי החוץ של המדינה והזירה המתאימה לבירורו היא המישור המדיני. מעבר לכך נטען כי לעותר אין כל זכות שבדין לבקש אישור לחפירת באר מים מהמשיבים והכתובת לטענותיו היא הרשות הפלסטינית. לגופם של דברים אישרו המשיבים כי בקשה בעניין הבאר המדוברת אכן הוגשה לוועדה.

3.לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, מכיוון שהסוגיה היא סוגיה מדינית המצויה בליבת שיקול הדעת של הרשות המבצעת.

4.בית משפט זה שב ושנה לאורך השנים כי הוא אינו נוהג להתערב בשיקול דעתה של רשות שלטונית בעניינים הקשורים באופן מובהק בשאלות של מדיניות, ובכלל זה בנושאי מדיניות חוץ, ענייני ביטחון ומדיניות כלכלית (בג"ץ 7954/12 חברת החשמל מחוז חברון נ' משרד האוצר – מדינת ישראל, פסקה 6 (2013); בג "ץ 1169/09 פורום משפטי למען ארץ ישראל – ע.ר נ' ראש הממשלה, ח"כ אהוד אולמרט, פסקה 19 (15.6.2009); בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, פסקה 73 לפסק הדין (2005); בג"ץ 7712/05 פולארד נ' ממשלת ישראל, פסקה 9 (8.6.2006)).

5.סוגיית היחסים עם הרשות הפלסטינית בנושאי מים היא עניין בעל אופי מדיני מובהק הקשור ביחסי החוץ של המדינה. על פי הסכם הביניים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שנחתם בשנת 1995, "כל רישוי וקידוח של בארות חדשות והגדלת הפקה מכל מקור מים, על ידי כל אחד מן הצדדים, יהיה חייב באישור מוקדם של הומ"מ". עוד נקבע בהסכם הביניים כי כל החלטות הומ"מ, המורכבת ממספר שווה של נציגים ישראלים ונציגים פלסטינים, יתקבלו בקונצנזוס, כולל סדר היום, ההליכים ונושאים אחרים. על כן, בית משפט זה אינו המקום המתאים לטיפול בסוגיה (ראו: בג"ץ 8355/12 אלבטראן נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש, פסקה כד (21.5.2017)).

6.מעבר לכך, יש ממש בטענת המשיבים כי לעותר לא עומדת זכות משפטית בדין כנגדם, ומשכך גם לא קמה למשיבים כל חובה לאשר קדיחת באר מים בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית. טענותיו של העותר נוגעות לקידוח באר מים ב"שטחי B "באזור יהודה ושומרון, אשר אמורה לשמש את תושבי הרשות הפלסטינית בלבד. בהתאם להסכם הביניים, הסמכות והאחריות לנושא זה מצויה אפוא בידי הרשות הפלסטינית. על כן, הכתובת לטענותיו של העותר היא הרשות הפלסטינית אשר בכוחה לקדם את הסוגיה הנדונה ואשר אף הגישה בקשה לומ"מ בקשר לבאר האמורה, ולא המשיבים.

7.העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח.

ניתן היום, כ"ח בסיון התשע"ט (1.7.2019).