איאד סעדיה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

העותר סיים את לימודי הרפואה ברוסיה בשנת 1999, ובטרם יתחיל בתקופת ההתמחות הוא נדרש להיבחן בישראל, בהתאם לדרישתו של סעיף 17ב לפקודת הרופאים (נוסח חדש), התשל"ז-1976. העותר נבחן 8 פעמים, ובכולן לא השיג את ציון המעבר. על תוצאתה של הבחינה השביעית הוא הגיש את השגותיו בפני משיבה 2, ועדת הבחינה לקראת סטז' ורישוי רופאים, אשר בחנה ושבה ובחנה השגות אלו, ואף שעשתה תיקונים בציונו של העותר, לא היה בכך די. עתירה קודמת שהגיש העותר לבית משפט זה נדחתה, ובעקבות כך חזר העותר וערער על תוצאת הבחינה, ואף צרף חוות דעת של רופאים התומכים בהשקפתו. דא עקא, גם הפעם, ולאחר תהליך ארוך וממצה בו נבחנו טענות העותר, תחילה על ידי יו"ר ועדת הבחינות, ובהמשך על ידי רופאים שמומחיותם אינה מוטלת בספק, לא נמצאה דרך ללכת לקראתו.

עתה חוזר העותר ומבקש סעד מבית משפט זה, ובראש ובראשונה הוא מבקש כי נקבע שהיה זכאי לציון "עובר" בבחינה השביעית.

הלכה פסוקה היא שבית משפט זה, על דרך הכלל, לא יעדיף את שיקול דעתו על שיקול דעתם של בעלי מקצוע מומחים לדבר, אלא מקום שבו ההחלטה נגועה בחריגה מסמכות או כרוכה בעיוות דין בולט (בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי-הדין בישראל, פ"ד נג(1), 153). ועוד קבעה ההלכה הפסוקה, שהשאלה בדבר מידת ההכשרה והידע הדרושים לבעלי מקצועות המחייבים מומחיות, היא נחלתם של אותם בעלי מקצוע ולא של בתי המשפט (בג"ץ 16/77 הורן ואח' נגד שר העבודה ואח', פ"ד לא(3), 533; בג"ץ 3930/94 זוהדי ג'זמאוי, פ"ד מח(4), 778). ובאשר למקרה שבפנינו, גם לאחר שבחנו את העתירה ונספחיה, והאזנו ברוב קשב לטענותיו של בא-כוח העותר, לא שוכנענו כי היא נמנית על אותם חריגים בהם התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהן של רשויות מקצועיות נדרשת. אדרבא, אנו סבורים כי לעניינו של העותר הקדישה משיבה 2 זמן ומחשבה, ובהחלטותיה לא מצאנו כי נפל פגם.

העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ב בטבת תשס"ה (3.1.2005).