יריב והדר אימון אישי בקבוצות ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

פסק-דין

השופט ע' פוגלמן:

1.העותרת היא חברה פרטית שמפעילה חדר כושר בו היא מעניקה ללקוחות "אימון אישי בקבוצות". המשיבה 2 (להלן: המשיבה) שימשה כמאמנת כושר אצל העותרת במשך 31 חודשים, משנת 2014 ועד שנת 2017. לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים, הגישה המשיבה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה במסגרתה טענה כי יש להכיר בה כעובדת שכירה של העותרת ולהעניק לה את כל הזכויות הסוציאליות הנובעות מכך. ביום 3.1.2019 דחה בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר י' לובוצקי ונציג ציבור העובדים צ' רוזנצויג) את התביעה. נקבע כי במקרה דנן, מערכת היחסים בין הצדדים הייתה כזו שבין מזמין לבין "קבלן עצמאי" וכי התמונה המצטיירת בבחינת יחסי הצדדים בכללותם היא תמונה של מועסק עצמאי.

2.המשיבה ערערה על פסק הדין וביום 2.6.2020 קיבל בית הדין הארצי לעבודה (כב' הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופטות ס' דוידוב-מוטולה ו ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור ש' כפיר ו ע' ליפשיץ) את הערעור. בפסק הדין צוין כי בית הדין האזורי לא הרבה בפירוט התשתית העובדתית אך גם בהתאם לעובדות שנקבעו בו ועל פי ההלכה הפסוקה בבתי הדין לעבודה – יש לראות ביחסים שבין המשיבה לעותרת כיחסי עובד ומעסיק. עוד נפסק כי "אין ספק כי [המשיבה – ע' פ'] הוכיחה כי היא עומדת בתנאי המבחן המעורב על כל היבטיו" (שם, סעיף 2). לפיכך, החזיר בית הדין הארצי את התיק לבית הדין האזורי על מנת לדון בשאלות שנוגעות לזכויות שנתבעו על ידי המשיבה. כן נקבע כי העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.

3.מכאן העתירה שלפניי שבגדרה מבקשת העותרת כי פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה יבוטל. עוד מבקשת העותרת כי בית המשפט יורה על "עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שהשית המשיב 1 על העותרת". לדברי העותרת, בפסק הדין נפלה טעות משפטית מהותית בשאלת קיומם של יחסי עבודה בין המשיבה לעותרת וכי יש בה "כדי להשפיע על מערכת יחסי העבודה במדינת ישראל". כן מציינת העותרת כי פסק הדין של בית הדין הארצי אינו מנומק וכי הוא מתערב – בניגוד לכלל הנוהג – בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית הדין האזורי. לבסוף, טוענת העותרת כי לא הייתה כל הצדקה לחייבה בהוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח, בפרט בשים לב להשפעות תקופת הקורונה על פעילות חדר הכושר.

4.דין העתירה להידחות על הסף. הלכה עימנו שבית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בית הדין הארצי לעבודה והתערבות באלו תיעשה במשורה ובריסון, ותיוחד למקרים חריגים שבהם נפלה טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את תיקונה (בג"ץ 4568/20 סטסקביץ' נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (8.7.2020)). בבחינת "טעות משפטית מהותית" ייבחנו גם חשיבותה הציבורית והעקרונית של הסוגיה שבנדון וההשלכות שעשויות להיות להכרעה בה (בג"ץ 7331/18 ספרנסקי בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (3.12.2018)). המקרה דנן לא נמנה על מקרים חריגים אלה. עיקר חיציה של העותרת כוונו לטענה שבית הדין הארצי לעבודה לא נימק כדבעי את פסק הדין. בפסק הדין נקבע, בקצרה, כי החלת ההלכה הפסוקה על העובדות שנקבעו בפסק הדין של בית הדין האזורי מוליכה לקבלת הערעור. בנסיבות אלו, איני סבור שיש בטענת העותרת בדבר היעדר הנמקה כדי להצדיק התערבות בפסק הדין, בפרט בשים לב לאמת המידה שתוארה לעיל (השוו: בג"ץ 4658/18 קלינין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 (26.6.2018)). יתר טענות העותרת, מכוונות למעשה לאופן בו יישם בית הדין הארצי את ההלכה הקיימת. קביעותיו של בית הדין הארצי נטועות בנסיבות המקרה וטענות העותרת בהקשר זה הן טענות ערעוריות מובהקות שלא מקימות עילה לבירור נוסף בבית משפט זה. לבסוף, וחרף הקשיים המובָנים של תקופת הקורונה, אין גם בטענת העותרת שנוגעת לגובה ההוצאות שהושתו עליה כדי להקים עילה להתערבות בפסק הדין (בג"ץ 6284/19 אלזיו תשתיות ופיתוח (1993) בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (24.9.2019)).

העתירה נדחית אפוא על הסף ומאליה נדחית גם בקשת העותרת לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"א בתמוז התש"ף (13.7.2020).