יעקב ברגר נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

העותר מבקש כי יוצא צו על תנאי כנגד המשיבים המורה להם לנמק מדוע לא יבטלו את תכנית המתאר של כפר אוריה שאושרה בשנת 1986, ואשר במסגרתה נגזל, על פי טענת העותר, שטח מנחלתו וצורף לנחלתו של מר חיים שמואלי.

ביקשנו את תגובתם של המשיבים לעתירה, ובתגובתם העלו המשיבים טענות רבות שבעטיין, לטענתם, יש לדחות את העתירה.

לא נזקקנו לטענות שהועלו לגופה של העתירה, וזאת משום שלפי הוראת סעיף 255א לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן: חוק התכנון והבניה), מצוייה העתירה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. סעיף 255א הנ"ל קובע לאמור:

(א) עתירות נגד מוסדות תכנון, בכל ענין הנוגע לתכנון ובניה, למעט הענינים המפורטים בסעיף קטן(ב), יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים, אשר ידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לענינים מינהליים (להלן - בית משפט לענינים מינהליים).

(ב) עתירות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית, ועתירות נגד החלטות שר הפנים לפי חוק זה - יידונו בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק".

אף על פי ששר הפנים צורף כמשיב, טענותיו של העותר אינן נכללות בגדר הסייג הקבוע בסעיף 255א(ב) הנ"ל; הצו על תנאי אשר מבקש העותר, מכוון לפסול את החלטתה של ""הועדה המקומית" של מטה יהודה". ככל שהעתירה מכוונת כנגד אישור שנתן שר הפנים לתכנית המיתאר, לפי סעיף 109 לחוק התכנון והבניה, יש לדון בה בבית המשפט המחוזי:

"עתירה נגד החלטה של שר הפנים לאשר תכנית מיתאר מקומית מכוח סעיף 109 תצא מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי רק כאשר העתירה מבקשת לפסול את החלטת השר בטענה שנפל פגם בהחלטה זאת, להבדיל מפגם בהחלטה של הוועדה המקומית, וטענה זאת היא טענה עיקרית בעתירה. כנגד זאת, כאשר הטענה העיקרית בעתירה היא, שתוכנית מיתאר מקומית פסולה בשל פגם שנפל בהחלטה של הוועדה המקומית, והטענה שנפל גם פגם בהחלטת השר היא טענה משנית או נגררת, אין העתירה יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי. הטפל הולך אחר העיקר".

(בג"צ 4381/97 מייזליק ו21- דיירים בשני בתים משותפים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פתח תקוה ואח', טרם פורסם, בסעיף 15 לפסק דינו של השופט זמיר).

גם טענותיו הנוספות של העותר המכוונות כנגד הפגיעה בקניינו, אינן ניתנות לברור בבית משפט זה, ומקומן בבית המשפט המוסמך.

אשר על כן, דין העתירה להידחות.

ניתן היום, ט' בכסלו תש"ס (18.11.99).