רס"ב מאיר ברום נ' הועדה להכרה בנכות לפנים משורת הדין ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

העותר התגייס לצה"ל בשנת 1979 ושרת במשך כ-27 שנים, עד לפרישתו בשנת 2006. במהלך שרותו החל לסבול מטשטוש בראייה בעין שמאל, דבר שהביא לבסוף לאובדן הראיה בעין זו. בחודש נובמבר 1998 פנה העותר לקצין התגמולים בבקשה להכיר בו כנכה הזכאי לתגמול, ובקשה זו נדחתה. על כך הוא הגיש ערעור לוועדת הערעורים, אולם הליך זה נמחק משהעותר ובא-כוחו לא התייצבו לדיון וגם לא תמכו את השגותיהם בתיעוד רפואי. כאן המקום להוסיף, כי גם העותר מתקשה להצביע על קשר סיבתי בין השרות הצבאי לנכותו, ובלשונו בסעיף 14 לעתירה: "גם הבדיקות הרפואיות הרבות והמקיפות שעבר העותר לא הועילו לגילוי הנסיבות שהובילו לפגיעה בעינו, ואלה נותרו בגדר תעלומה". העותר, מטעמיו, בחר שלא לפנות לבית המשפט המחוזי כדי להשיג על החלטתה של וועדת הערעורים, ובמקום זאת פנה לאפיק אחר, היינו, ביקש מהמשיבים להכיר בו כנכה הזכאי לתגמול לפנים משורת הדין. משבקשה זו נדחתה פנה העותר לבית משפט זה (בג"צ 840/05), ובעקבות כך הוחלט להביא את עניינו להכרעה נוספת בפני המשיבים. מאז שב העותר ופנה לבית משפט זה מספר פעמים במטרה להאיץ במשיבים לקבל החלטה בעניינו. לבסוף, בחודש ינואר 2009 הוחלט לשוב ולדחות את בקשת העותר להעניק לו תגמול לפנים משורת הדין, ובעקבות כך הוגשה העתירה הנוכחית, ובה מבקש העותר כי נורה למשיבים להכיר בו כנכה לפנים משורת הדין, וליתן לו את הזכויות להם זכאים נכים; וכן לקבוע כללים ותבחינים להפעלת סמכויותיה של משיבה 1.

באשר להכרה בעותר כנכה – כידוע עניין זה לא נמסר לידיה של משיבה 1, אלא לקצין התגמולים (סעיפים 30 ו-31 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959, לוועדת ערעור (על פי סעיף 33 לחוק) או לבית המשפט (על פי סעיף 34 לחוק), ועל כן דינו של ראש זה של העתירה להדחות. עם זאת, יצרו המשיבים מנגנון כדי לסייע גם בידי מי שלא הוכר כזכאי על פי החוק, אולם אותו מנגנון יוחד למקרים חריגים כאשר השיקולים המנחים הם הומניטאריים, שיקומיים או סוציו-אקונומים כבדי משקל, שלא ניתן להם מענה במסגרות אחרות. מטבע הדברים, מקום בו הסמכות שהוענקה לרשות המנהלית היא כה רחבה, תחום התערבותו של בית המשפט הנו צר ביותר. לא מצאנו כי העותר הצביע על עילה המצדיקה את התערבותנו בהחלטת המשיבים, אדרבא, נראה כי עניינו של העותר נבדק ושב ונבדק על פי הכללים המנחים את עבודתה של משיבה 1, בהם לא מצאנו פגם, אולם לא נמצא כי הוא נמנה על אותם חריגים להם נועדה משיבה 1 ליתן מענה.

אי-לכך, העתירה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ז' בשבט התשע"א (12.01.2011).