חברת דוד טיבולי גידול ושיווק ירקות ואח' נ' כבוד השופט איל באומגרט - בית משפט השלום בקרית גת ואח'

פסק-דין

השופטת מ' נאור:

1.נגד העותרים, חברה חקלאית וכן בעלים, מנהלים ועובדים שלה, הוגש כתב אישום בקשר לאופן שבו העסיקו 31 עובדים זרים. בכתב האישום נטען, בין היתר, כי העותרים העסיקו עובדים זרים 7 ימים בשבוע ללא יום מנוחה; שילמו להם שכר הנמוך משכר מינימום ולא שילמו להם על כל השעות הנוספות שעבדו בפועל, וזאת תוך ניהול רישומים כוזבים. כן נטען כי העותרים חייבו את העובדים הזרים לרכוש מצרכים במכולת שלהם וחייבו אותם להפקיד אצלם את דרכוניהם. על-פי העובדות הנטענות בכתב האישום הואשמו העותרים בשורה של עבירות, ובהן עושק (סעיף 431 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), קבלת דבר במרמה (סעיף 415 לחוק), עיכוב דרכון (סעיף 376א רישא לחוק) ואיומים (סעיף 192 לחוק). בדיון ביום 6.7.2011 בתיק הפלילי בבית משפט השלום בקרית גת (ת"פ 23297-11-10 יחידת תביעות להב 433 נ' דוד טיבולי גידול ושיווק ירקות בע"מ) ביקשו העותרים, בשל טענת הגנה מן הצדק, לבטל את כתב האישום או לחילופין למחוק ממנו את סעיף האישום בעבירת העושק. העותרים טענו כי קיים סעיף עבירה אחר, סעיף 14 לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987 בענין אי תשלום שכר מינימום, שהעונש בגינו הוא קנס או שנת מאסר בלבד. זאת, כאשר העונש בגין עבירת העושק לפי חוק העונשין הוא שלוש שנות מאסר. העותרים טענו בפני הערכאה הדיונית, ראשית, כי קיימת הפליה באכיפה, שכן מעסיקים אחרים של עובדים זרים מועמדים לדין לפי סעיף העבירה בחוק שכר מינימום. שנית טענו העותרים, בהתבסס על בג"צ 4445/02 מור נ' עיריית הרצליה (לא פורסם, 12.11.2002), כי כאשר קיימים מספר סעיפי עבירה שיכולים לחול על מסכת עובדות מסוימת, סעיף העבירה ה"טבעי" והספציפי הוא שצריך לחול; מכאן, לטענתם, היה מקום להאשימם בעבירות לפי סעיף 14 לחוק שכר מינימום המיועד באופן ספציפי לאי תשלום שכר מינימום, ולא בעבירת העושק לפי חוק העונשין.

2.בהחלטה מיום 14.9.2011, דחה בית משפט השלום (השופט א' באומגרט) את הבקשה. בעתירתם בפנינו, מבקשים העותרים לבטל את ההחלטה. העותרים ערים לכלל לפיו בית המשפט הגבוה לצדק אינו נדרש לעתירות שעניינן הליך ביניים במשפט פלילי וכי ככלל עותר יכול להעלות טענותיו נגד החלטת ביניים שכזו במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בתיק הפלילי. אלא שלטענת העותרים, אם לא יתערב בית משפט זה, ייגרם להם "מעוות שלא יוכל לתקון", כי אם לא תבוטל ההחלטה הדוחה את טענת ה"הגנה מן הצדק" כעת, יתנהל משפט לפי כתב אישום מחמיר אשר יגרום לבזבוז זמן ומשאבים אדיר. כן טוענים העותרים כי מדובר בנושא עקרוני, בעל השלכות רוחב החורגות מגדר התיק הנדון.

3.דין העתירה להידחות על הסף. כפי שציינו העותרים עצמם ההכרעה בטענת הגנה מן הצדק נתונה להכרעתו של בית המשפט שבו מתנהל ההליך הפלילי (ראו עע"מ 2398/08 מדינת ישראל – משרד המשפטים נ' סגל (טרם פורסם, 19.6.2011), פסקה 9 לפסק הדין). הכלל הוא כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב במהלך ניהולו של משפט פלילי כאשר הערכאה הדיונית דחתה טענת הגנה מן הצדק או טענה מקדמית אחרת. במסגרת הערעור על פסק הדין ניתן לערער גם על החלטות הביניים (ראו בג"צ 7934/07 אבו יוסף נ' מדינת ישראל – רשות מס הכנסה (לא פורסם, 19.9.2007); בג"צ 6317/01 זאפט נ' כבוד השופט ש' טימן, בית המשפט המחוזי (לא פורסם, 22.8.2001)). בכל הנוגע לטענתם לגבי השלכות רוחב, הרי העותרים עצמם הפנו, כנזכר לעיל, לפסק דין של בית משפט זה בסוגיה המשפטית אותה הם מעלים, וישנם גם פסקי דין נוספים (ראו, לדוגמה, ע"פ 10736/04 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.9.2006), ראו פסקה 41 לפסק הדין. העתירה אינה מעלה חשש שענין עקרוני לא יגיע להכרעה משפטית ללא התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בהחלטת ביניים בהליך הפלילי.אין גם בכך שהעותרים יידרשו לנהל משפט שבסופו של דבר יהיה מיותר (אם יתקבל ערעורם בטענת הגנה מן הצדק) כדי להצדיק דיון בטענה בבית המשפט הגבוה לצדק. העותרים לא הראו עילה לכך שנסטה לגביהם מהכללים הרגילים.

4.העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ט תשרי, תשע"ב (27.10.2011).