משה אהרוני נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.העותר עבד בחברה כלשהי במשך תקופה של קרוב ל-20 שנים. במרבית התקופה האמורה הוא שימש כמנהל הכללי של החברה. ביום 29.3.89 החליטה מועצת המנהלים של החברה על פיטוריו לאלתר של העותר. העותר נקט הליכים לביטול פיטוריו בבית הדין לעבודה. דרכו לא צלחה וההליכים הסתיימו בפני המשיב 1 ביום 17.6.96. בצד הליכים אלה הגיש העותר תביעה לבית משפט השלום נגד יושב ראש מועצת המנהלים של החברה שהייתה מעבידתו. באותה תביעה נטען, כי הנתבע הביא לפיטוריו של העותר בדרכי מרמה. העותר ייצג את עצמו בבית משפט השלום. בעת הדיון בבית המשפט ביום 22.7.91 נחקר המערער בחקירה נגדית. הוא נמצא אותה עת במתח רב. לקראת סיומו של הדיון חש המערער ברע, הוא נלקח לבית חולים ושם נקבע כי לקה באוטם שריר הלב. העותר הגיש תביעה נוספת לבית הדין לעבודה והפעם נגד המשיב 2. הוא ביקש להכיר באוטם בו לקה כתאונת עבודה. הן הערכאה הראשונה והן המשיב 1 דחו את טענותיו. הכרעתו של המשיב 1 נפלה ברוב דעות. על כך העתירה שבפנינו.

2.על מנת להכניס את העתירה תחת כנפי הביקורת של בית משפט זה, טוען העותר כנגד אמירות בפסק דין של הרוב בהן נאמר, כי מי שלא היה עובד בעת קרות התאונה אינו יכול להחשב כעובד המבוטח בביטוח נפגעי עבודה. על פי השקפתו של העותר, קביעה כאמור הינה בעלת אופי עקרוני והיא מגלה על פניה טעות משפטית מהותית. מוכנים אנו להניח, כי קיימות סיטואציות בהן מקרה שארע לאחר סיום יחסי עבודה יחשב כתאונת עבודה. עם זאת, ברור שלא כל ארוע שניתן לקשר אותו באופן נסיבתי כלשהו ליחסי עבודה שנתקיימו בעבר ייחשב כתאונת עבודה. נתון מרכזי שיש לקחת אותו בחשבון לעניין זה הוא משך הזמן שחלף בין המועד בו נסתיימו יחסי העבודה לבין הארוע. נקודה זו באשר לסמיכות הזמנים חזרה ועלתה בפסק דינו של המשיב 1, ודומה שהיא שימשה כבסיס העיקרי לתוצאה אליה הגיע הרוב במשיב 1. ראוי לזכור, כי חלפו למעלה משנתיים מעת פיטוריו של העותר ועד לארוע המצער שקרה לו. מאחר שהנקודה המרכזית נוגעת לסמיכות הזמנים, שהינה בעיקרה שאלה של דרגה ויישום, אין המקרה הנדון מצדיק התערבות של בית משפט זה (ראו: בג"ץ 1262/94 זילברשטיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מח(4) 837, 853-852).

3.העתירה נדחית איפוא על הסף.

ניתן היום, ז' בטבת תשס"ג (12.12.02).