עריף גוראל נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

העותר הגיע לישראל מתורכיה בשנת 1989 בעקבות מודעה בעתון שהציעה עבודה בישראל לעובדי דפוס. הוא קיבל רשיון ביקור בישראל מסוג ב1/, נקלט במקום עבודה קבוע, והרשיון שהתיר לו לשהות ולעבוד בישראל הוארך, לפי בקשתו מפעם לפעם. בשנת 1995, כאשר העותר שב וביקש הארכת הרשיון, הודיע לו משרד הפנים כי רשיונו לא יוארך יותר, ועליו לעזוב את הארץ. או אז הגיש העותר עתירה זאת, בה הוא מבקש שבית המשפט יורה למשיבים לתת לו אשרה לשהיית קבע או לשהיית ארעי בישראל וצו-ביניים שימנע את גירושו מישראל עד להחלטה בעתירה.

בית המשפט הוציא צו-ביניים כמבוקש, והיום שמענו את טענות העותר ואת תשובת המשיבים. המשיבים סומכים את החלטתם על המדיניות הכללית של משרד הפנים, לפיה מסרב המשרד להתיר לעובדים זרים שהות ארוכה בישראל, להוציא מקרים חריגים.

מדיניות זאת נבחנה כבר על ידי בית המשפט במקרים קודמים ולא נמצא בה פגם מבחינה משפטית. אכן, לעניין זה אין מדינת ישראל יוצאת דופן, וזכותה של כל מדינה היא לקבוע לעצמה את מדיניות ההגירה הנראית לה תואמת את האינטרס הלאומי.

לפיכך השאלה היחידה שנותרה במקרה זה היא אם קיימות נסיבות מיוחדות המחייבות את משרד הפנים לחרוג מן המדיניות האמורה. הטעם היחיד עליו מסתמך העותר הוא שמשרד הפנים האריך את רשיונו פעמים אחדות, לתקופה של שבע שנים, ובכך נוצר כלפיו מצג, המצדיק או אף מחייב הארכת הרשיון באופן שיאפשר לו המשך השהייה והעבודה בישראל. אולם העובדה שרשיון העותר הוארך מפעם לפעם אינה יוצרת מצג ובוודאי אינה יוצרת מחוייבות להאריך את רשיון העותר. העותר ידע שכל הארכה של תוקף הרשיון מותנית ביציאה שלו את הארץ ובשיקול דעת של המשיבים, ולא היה לו יסוד להניח כי הרשיון יחודש שוב ושוב ככל שהוא ירצה.

כיוון שכך, לא מצאנו כל פגם בהחלטת המשיבים שלא להאריך את תוקף הרשיון ולדרוש מן העותר שיצא את הארץ. לכן אנחנו מחליטים לדחות את העתירה ולבטל את צו-הביניים.

העתירה נדחית.

ניתן היום, י"א באייר תשנ"ז (18.5.97).