בית מאפה לדוגמא בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל

פסק-דין

השופט ס' ג'ובראן:

עניינה של העתירה שלפנינו הוא ברצונה של העותרת לקבל צו עשה, המחייב את מינהל מקרקעי ישראל להוון את החכירה בנכס שבבעלותה (גוש 30415, תת חלקה 2, רחוב אורגוואי 42, ירושלים (להלן: הנכס)) על פי שוויו בשנת 1996, ולחילופין, על פי שוויו בעת הגשת בקשתה למשיב בנושא זה בשנת 1997, בניכוי דמי ההסכמה.

העותרת רכשה את הנכס בשנת 1996, ולטענתה ביקשה מהמינהל להוון את החכירה בניכוי דמי ההסכמה (להלן: "השלמה להיוון"). על בקשתה זו, לטענתה, נענתה העותרת בשלילה, מאחר ומדובר בנכס עסקי בו לא ניתן להוון את דמי החכירה באופן זה. בשנת 1999 פנתה העותרת למשיב וביקשה בשנית את היוון דמי החכירה למועד רכישת הנכס בדרך של השלמה להיוון. במענה לפניה זו, השיב המשיב כי לא ניתן להוון את דמי החכירה בדרך של השלמה להיוון על פי שווי הנכס בשנת 1996, שכן ביחס לנכסים עסקיים הותרה השלמה להיוון רק החל משנת 2000. לטענת העותרת, בנכסים אחרים שבבעלותה הסכים המשיב להיוון בדרך של השלמה להיוון כבר בשנת 1998. על בסיס זה טוענת העותרת כי מדיניותו של המשיב היתה מדיניות מפלה (אף שהעותרת אינה עומדת על טיבה של ההפליה האמורה). הפליה זו, לגישת העותרת, היא שמצדיקה הוצאת צו עשה מטעם בית משפט זה.

במענה, טוען המשיב כי יש לדחות את העתירה הן על הסף הן לגופה. לטענתו לעותרת קיים סעד חלופי בדמות תובענה כנגד המינהל, ומכאן שאין מקום לשמוע את עתירתה בפני בית משפט זה. בנוסף, טוען המשיב כי העתירה לוקה בשיהוי חמור של כ-15 שנים. לגופו של ענין, טוען המשיב כי העתירה נעדרת בסיס משפטי ועובדתי כאחד. במישור העובדתי, טוען המשיב כי העותרת כלל לא הציגה לבית המשפט כל הוכחה לקיומה של התקשרות כאמור בשנת 1996. במישור המשפטי טוען המשיב כי לא נפל כל פגם בהתנהלותו, וכי אף אם אכן נענתה העותרת בשלילה ביחס לבקשתה להיוון זכויות החכירה בדרך של השלמה להיוון משנת 1996, הרי שתשובה זו סבירה ומשקפת את מדיניות המינהל דאז. כמו כן, טוען המשיב כי אף אם היתה מוכיחה העותרת את קיומה של התקשרות כאמור, וכן מוכיחה כי המינהל אישר לה בנכסים אחרים היוון זכויות בדרך של השלמה להיוון, הרי שאין בכך כדי להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה. לטענת המשיב, כל שהיתה מצליחה העותרת להוכיח במקרה שכזה הוא,שביחס לנכסים הנוספים פעל המינהל באופן לא תקין ובניגוד לנהליו. הוכחה שכזו אינה מצדיקה את חיובו של המינהל לפעול באופן לא תקין אף ביחס לנכס נושא העתירה.

לאחר עיון בעתירה על צרופותיה ובתגובת המשיב, מצאנו כי דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה היא כי בית משפט זה לא יעתר לעתירה מקום בו עומד לעותר סעד חלופי (ראו לדוג מא: בג"ץ 01/4508 חקלאי נ' שר המשפטים (לא פורסם, 30.7.2001)). במקרה דנן, עיקרה של העתירה הינו בבקשת סעד כספי מהמשיב, ומקומה להתברר בפני הערכאה האזרחית המוסמכת. אף טענותיה של העותרת כנגד מדיניותו של המשיב, ככל שאלו נוגעות להפלייתה, מקומן בערכאה האזרחית המוסמכת.

משמצאנו כי קיים לעותרת סעד חלופי, די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. למעלה מן הדרוש, אף השיהוי הארוך בהגשת העתירה, ללא כל טעם של ממש, הינו עילה נוספת לדחייתה של העתירה על הסף.

נוכח האמור, מתייתר הצורך לבחון את טענות הצדדים לגופן.

סוף דבר, דין העתירה להדחות.

ניתן היום, ז' בתשרי התשע"ב (5.10.2011).