ויקטוריה נעימי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

פסק-דין

על דירת מגוריה של ויקטוריה נעימי (להלן: המבקשת) נרשמה משכנתא להבטחת פירעון חוב הלוואה שניתנה על-ידי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: המשיב), לאחרים. משחוב ההלוואה לא נפרע, פתח המשיב בהליכים למימוש המשכנתא בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים.

המבקשת מצידה הגישה בקשה בטענת "פרעתי". בין יתר הטענות שהעלתה המבקשת טענה היא, כי החוב התיישן. ביום 14.3.00 נערך דיון בפני ראש ההוצאה לפועל בירושלים ובו הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תוכרע בראש ובראשונה שאלת ההתיישנות ואם זו תידחה, תוכרענה שאר הטענות. ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם א' פוני) החליט ביום 30.5.00 לדחות את טענת ההתיישנות וקבע כעניין שבעובדה, כי המבקשת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת לטענתה, לפיה מרוץ ההתיישנות החל כבר ביום 15.1.92.

על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור) דחה את הערעור בנימוק אחר מזה של ראש ההוצאה לפועל בקובעו, כי יש מקום לדחות את טענת ההתיישנות מהטעם שהחייבים העיקריים, ובהם המבקשת, הודו בקיומו של החוב במהלך השנים 1994 ו- 1995 והיה בכך כדי להפסיק כל מרוץ התיישנות, אם כזה החל.

על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. בית-משפט זה (כבוד השופט י' טירקל) דחה בתאריך 14.8.02 (רע"א 2301/02) את בקשת רשות הערעור ובשולי דבריו מצא לנכון להעיר כדלקמן: "יוער, כי אין באמור כדי לחוות דעה בעניין סיכוייה של המבקשת להשיג על הממצא העובדתי האמור".

בעקבות הערה זו, הגישה המבקשת בקשה נוספת לראש ההוצאה לפועל בירושלים לשוב ולקיים דיון בשאלה אם אכן הייתה הכרה בחוב מצד החייבים הנוגדת את טענת ההתיישנות. המשיב טען, כי ניסיונה של המבקשת איננו אלא חוליה נוספת בניסיונותיה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל. ראש ההוצאה לפועל בירושלים (כבוד הרשמת ס' צייג) קבעה, כי בית-המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת ובכך באו לקיצם הליכי הערעור בהם נקטה החייבת על ההחלטות בשאלת ההתיישנות. ראש ההוצאה לפועל סברה, כי דחיית בקשת רשות הערעור גוברת על ההערה שהשמיע בית-המשפט העליון, בהיותה נטולת משמעות אופרטיבית.

על החלטת ראש ההוצאה לפועל ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית-המשפט המחוזי החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, חרף התנגדותו של המשיב לכך. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ב' אוקון) דחה את הערעור בקובעו, כי דיון מחודש בערכאה דיונית בממצא שנקבע על-ידי ערכאת הערעור, עלולה להפוך את הפירמידה ההיררכית על ראשה. על-כן, לא יוכל ראש ההוצאה לפועל לשוב ולהידרש לממצאים שנקבעו על-ידי ערכאת הערעור. התוצאה אליבא דבית-המשפט המחוזי הינה אפוא, שאין להתיר למבקשת לשוב ולפתוח את השאלה שהוכרעה זה מכבר.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבה המבקשת על בקשתה, לפיה יתקיים דיון מחודש בשאלת ההתיישנות. המבקשת ביקשה להסתמך על הסיפא בדבריו של כבוד השופט טירקל בהחלטתו מיום 14.8.02 (רע"א 2301/02). לדבריה, ברור הדבר, כי בית-המשפט העליון לא הביע דעה על סיכויי ההצלחה של אותו הליך אם וכאשר יוגש. ואולם, ברור לדעתה, כי בדבריו של בית-המשפט העליון נפתח השער ליזום הליך שכזה ולכן היא פנתה שוב לערכאה שאמורה לדון בטענתה, כי לא הודתה בחוב. מנגד, טען המשיב, כי אין ליתן רשות ערעור למבקשת מאחר שכל טענותיה הועלו כבר בערכאות קודמות ונדחו.

לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור נחה דעתי, כי דינה להידחות. רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). הבקשה שבפני אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות הן בלשכת ההוצאה לפועל והן בבית-המשפט המחוזי. המבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

לגופו של עניין, פסק-הדין שניתן על-ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור בבית-המשפט המחוזי בירושלים, התייחס באופן ישיר לסוגיה העובדתית אליה מכוונת המבקשת. בית-המשפט המחוזי נשען במסקנתו על דברים מפורשים אותם אמרה המבקשת (בפרוטוקול מיום 14.3.00) וביניהם אמירתה, כי "שעבדתי 2 דירות לטובת הבנק ...שתי הדירות היו רשומות על שמי ובאחת מהן גרה ביתי רחל. את הדירה השנייה שחררתם בשנת 94' כנגד הפקדת כספי המכירה לבנק". בנוסף, בית-המשפט המחוזי ייחס חשיבות לכך, שהמבקשת ציינה, שבמהלכה של שנת 1995 הופקד סך של 361,000$ בחשבון החייבים העיקריים בתמורה להסרת המשכנתא מביתו של יעקוב נעימי שהוא מבעליה של החייבת העיקרית ואחד מהחייבים העיקריים בעצמו. המסקנה היא, כי אין ספק, שבמהלך השנים 1994 ו- 1995 נעשו פעולות בחשבון החוב של החייבים העיקריים, אשר מהן משתמעת הכרה בקיומו של החוב ובזכותו של המשיב כלפיהם.

יתרה מכך, בניגוד לדעתה של המבקשת, לדעתי, בית-המשפט העליון בפסק דינו מיום 14.8.02 (רע"א 2301/02) לא חיווה כלל את דעתו בשאלת סיכוייה של ההשגה על הממצא העובדתי ואף לא מצא לנכון לנקוט עמדה כלשהי בנוגע לכך.

קביעתו המרכזית של בית-המשפט העליון בהחלטתו, לפיה הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית דחתה למעשה את בקשת רשות הערעור של המבקשת ובכך הפך פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לחלוט, שאין לערער עליו. דומה, שלו סבור היה בית-המשפט העליון, כי יש מקום לדון בראיה מסוימת, כי אז היה מורה לעשות כן, אך משלא עשה כן נסתם הגולל על בקשת רשות הערעור. באופן מעשי, מקום שבית-המשפט העליון קבע, כי לבקשת רשות הערעור אין חשיבות ציבורית או משפטית, אזי בכך הפך הוא את הערתו שהושמעה לנטולת משמעות אופרטיבית.

לפיכך, ההחלטות של הערכאות שקדמו לי מבוססות ומנומקות היטב ולא מצאתי כל מקום להתערב בהן.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשת תשלם למשיב שכר-טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום, כ"ז בניסן תשס"ו (25.4.2006).