אורביס מדיטרנאוס בע"מ נ' גארחי חליל האשם

פסק-דין

1.המשיבים היו דיירים מוגנים בדירה המצויה בעכו, שהמבקשת רכשה אותה מן הבעלים המקורי שעמו נחתם הסכם השכירות המוגנת. המבקשת הגישה תובענה בבית משפט השלום בחיפה כנגד המשיבים לפינוי הדירה ולתשלום חוב כספי בגין דמי השכירות שלא שולמו. המשיבים לא התגוננו וניתן נגדם על ידי הרשמת פסק דין של פינוי. פסק הדין בוצע והמבקשת החליפה את המנעולים וריתכה את דלתות הדירה. המשיבים פרצו לדירה ולאחר מכן הם הגישו בקשה לביטול פסק הדין. בבית משפט השלום בחיפה דחתה הרשמת פומרנץ את הבקשה; היא קבעה שלא נתקיימו הנסיבות המצדיקות ביטול פסק הדין "מתוך חובת הצדק" ושאין למשיבים כל עילת הגנה. כמו כן הדגישה הרשמת המלומדת את העובדה שהמשיבים לא באו לבית המשפט כשהם נקיי כפיים ולא גילו בבקשתם את דבר הפינוי ואת דבר הפלישה המחודשת. ערעורם של המשיבים, שהוגש לבית משפט השלום נדחה. בית משפט השלום אימץ את מסקנות הרשמת וגם קבע כי המשיבים לא הצביעו על קיומו של טעם מיוחד או טעם בכלל להגשת הבקשה לביטול פסק הדין באיחור זמן. עוד ציין בית משפט השלום את העובדה שהמשיב הראשון פרץ את המנעול ושבר את ריתוך הדירה שאליה חזרו המשיבים וכי אילו נעתר לערעור היה נותן לגיטימציה לפורעי חוק הנוטלים את הדין לידיהם.

2.המשיבים השיגו על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי; בהסכמת בעלי הדין ראה בית המשפט את הבקשה לרשות לערער שהוגשה לו כאילו ניתנה הרשות; הוא לא שלל את הנימוקים של הערכאות שקדמו לו אולם הוא סבר שלמרות מה שהוגדר כ"מחדלים הבלתי נסבלים של המבקשים (המשיבים)", אין לשלול מהם את זכות המגורים המוגנת בדירה, שהוענק לה מעמד מיוחד בפסיקה. לפי השקפתו ראוי היה להגן על מעמד זה אם ניתן לכפר על מחדלי המשיבים על ידי תשלום סכום כסף; בנסיבות אלה החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור על תנאי שהמשיבים ישלמו את דמי השכירות שבפיגור (מאה שלושים וחמשה ש"ח לחודש במשך שבע שנים), וכן הוצאות בסכום עשרת אלפים ש"ח.

3.לפנינו עותרת המבקשת למתן רשות לערער על פסק הדין. חרף התנגדות המשיבים ראינו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. שמענו את טענותיהם של בעלי הדין והגענו לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל.

אין ספק בדבר שהמשיבים לא הצביעו לא על קיומו של "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת בקשת הביטול ולפי ממצאי הערכאות שקדמו לנו לא ניתן כל הסבר למחדלם של המשיבים. יתרה מזו: הם גם לא הצביעו על קיומה של עילת הגנה. בנסיבות אלה אין כל ספק בדבר שדין בקשת הביטול היה להידחות. אנו מקבלים את השקפת השופט המלומד של בית המשפט המחוזי כי לדירת המגורים של דייר מוגן ניתן מעמד מיוחד ובנסיבות מתאימות זכאי הדייר שקמה נגדו עילת פינוי לסעד מן הצדק. אין זה המקרה שלפנינו. כבר נקבע ברע"א 83/01 (טרם פורסם) כי:

"שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד".

אכן לא זו בלבד שהמשיבים לא הצביעו - מכל בחינה שהיא - על קיומה של עילה המצדיקה ביטול פסק הדין אלא הם אף הרחיקו לכת, נטלו את החוק לידיהם ואף ראו להעלים ענין זה בבקשה שהגישו לביטול פסק הדין.

בשולי פסק דיננו ברצוננו להעיר שלפנים משורת הדין היתה המבקשת מוכנה לשלם למשיבים סכום לא מבוטל כתנאי לביצוע הפינוי אך המשיבים לא נאותו לכך.

אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומקיימים את החלטותיהם של הרשמת ושל שופט בית משפט השלום. המשיבים ישלמו למבקשת שכר טרחת עו"ד 10,000.- ש"ח.

ניתן היום, י"ב אדר תשס"א (7.3.2001).

זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ

הדין של בית המשפט העליון בישראל.