מפעל מים כפר סבא אגודה חקלאית שיתופים בע"מ נ' רשות מקרקעי יש

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק שעניינו סכסוך בין המערערת, מפעל מים כפר סבא, לבין המשיבה בקשר לגורלו של שטח אדמה שכיום ייעודו לבניה, שנתקבל כ"מגרש תמורה" במסגרת טבלת איזון וחלוקה, תחת מגרש ששימש כבאר מים.

ב. עסקינן בהיסטוריה שראשיתה ב-1944, שאז נערך הסכם בין המערערת לקרן הקיימת לישראל להקמת מפעל מים בכפר סבא, ל-49 שנים שראשיתן מ-1943, תוך אופציה להארכה נוספת (הייעוד הפורמלי של המקרקעין היה "דרך פרטית"). המגרש שימש לבאר מים. הפורמליות הנדרשת להארכת החכירה מ-1992, עת פקיעת התקופה הראשונה, לא נעשתה, ולימים החל מ-1999 פנתה המערערת לעניין זה, אך ב-2000 הודיע המינהל (כיום רמ"י) כי נוכח תכנון השטח לדרך לא יוכל להאריך את חוזה החכירה, וכך גם ב-2003, שאז גם נאמר מטעם המינהל כי מדובר במקרקעי ייעוד, והדבר מונע רישום החכירה. בית המשפט קמא פסק כי לא הוארכה איפוא כדבעי תקופת החכירה, והדבר הפר את המנגנון החוזי שנקבע. עוד נפסק כי המדובר במקרקעין שיועדו לחקלאות, ולכן העובדה שאין בהסכם מ-1944 תניית שינוי ייעוד אינה גורעת מהיות ההסכם חקלאי. תכנית איזון וחלוקה מ-2006 מקצה מגרש תמורה למגרש המקור שניתן לבנות עליו דירות, 11 במספר. ואולם, נקבע כי שינוי הייעוד משמעו כי אי הקצאת מגרש התמורה למערערת ושימוש כללי בו לשם צדק חלוקתי, אין בה פסול, מה גם שרמ"י נכונה היתה בשעתו להקצות למערערת שטח לשם המשך כריית המים.

ג. בפנינו נטען מצד המערערת כי בעצם המחלוקת היא בשאלה האם השימוש במגרש יהא לצרכי תושבי כפר סבא שמייצגת המערערת (ונציין כי עירית כפר סבא לא הצטרפה לתיק), או לצרכי כלל הציבור הישראלי כפי שנקבע בפסק הדין, ולשיטת המערערת נגרם לה עוול בכך שזכויותיה לפי הסכם 1944 לא כובדו. מצד המדינה נטען כי המדובר באינטרס כלכלי ורצון להתעשר על חשבון הקופה הציבורית; מפעל המים יוכל בכל מקרה להמשיך ולפעול, והנהנית מההפקעה היא הרשות המקומית, ומולה על המערערת לטעון לפיצוי באשר להשקעותיה. בתשובה נטען מטעם המערערת, כי פיצויי הפקעה נשללים כאן בשל התישנות ועל כן נוצר חוסר צדק.

ד. לאחר העיון איננו רואים ככלל להתערב בהכרעת בית המשפט קמא בנתון לאמור להלן. ברי כי מחדל המערערת לפנות ב-1992 לחידוש החכירה היה בעוכריה, אף כי גם המינהל (רמ"י) שפעל כמי השילוח ההולכים לאט לא מיהר לפעול אל מול המערערת, ואולי תיק זה ורבים אחרים שכמותו יתנו דחיפה ל"שיעורי בית", אם טרם נעשו, ברמ"י – כדי למנוע מצבי תרדמת כאלה. מתשובות שני הצדדים בפנינו ראינו כי יש נסתר שחלקו רב על הנגלה. באשר למצוי לפנינו, ניתן אל לבנו כי המדובר בייעוד שמקורו חקלאי, על כן ברי כי המערערת אינה יכולה ליהנות ממנו, על פי כל הפסיקה המוכרת, בשעה של שינוי ייעוד לבניה עירונית. עם זאת חסרה לנו בהתדיינות עירית כפר סבא שלכאורה לפי הצהרת המערערת תושביה הם הנהנים מן המים ומפירות הנכס, ולפי הצהרת המדינה היא המפקיעה והיא יוזמת התכנית הקיימת.

ה. על כן מחד גיסא איננו נעתרים לערעור, שכן לא המערערת כשלעצמה היא הכתובת ליהנות משינוי הייעוד. מאידך גיסא, אנו מותירים בצריך עיון ואיננו מכריעים בשאלות רלבנטיות שלא הובאו לפנינו, קרי, מה גורל המשך אספקת המים, ומה גורל פיצויים כאלה או אחרים – בלא שניטע מסמרות – שהמערערת עשויה לטעון להם לעניין השקעותיה בנכס, והדבר יוותר למגעים ולהתדיינות לפי הצורך בין הצדדים בתוספת העיריה.

ו. נוכח ההיסטוריה של הנושא איננו עושים צו להוצאות, והחלטנו לבטל גם את ההוצאות שנפסקו בבית המשפט קמא. בנתון לאמור איננו נעתרים איפוא לערעור.

ניתן היום, ז' בסיון התשע"ו (13.6.2016).