אבנר הררי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:

בכתב האישום שהוגש נגד העותר ביום 8.1.2002 יוחסה לעותר עבירת רצח והוא הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ.ח 1009/02).

טענתו העיקרית של העותר בעתירה זו היא כי לא היה בידי התביעה חומר ראיות מספיק המצדיק העמדתו לדין פלילי בעבירה המיוחסת לו.

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נוגעת להליך פלילי תלוי ועומד ולמעשה, נוגעת היא ללב ליבו של ההליך: ההחלטה בדבר דיות הראיות. כפי שנאמר בתגובה מטעם המשיבים, תפקידו של בית המשפט הדן בהליך הפלילי הוא לברר אם יש די ראיות אם לאו, ואין כל עילה מדוע יידרש בית משפט זה, ביושבו כבית משפט גבוה לצדק, לנושא שתלוי ועומד בפני בית משפט מוסמך.

הלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא שהביקורת השיפוטית שתופעל על שיקול דעתן של רשויות התביעה תהא מצומצמת והדבר נכון שבעתיים בכל הקשור להחלטת רשויות התביעה בנושא דיות הראיות להעמדה לדין. יפים לענין זה דברים שאמר השופט א' גולדברג, בבג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי, פ"ד נ(4) 793 ,בע' 808:

"העולה מדברינו, כי החלטת המשיב להעמיד אדם לדין אינה יכול להיות חסינה מכל ביקורת שיפוטית. שאלה אחרת היא מה הוא היקפה של הביקורת.

דומני, כי בנדון זה הכול מסכימים כי אין על בית-משפט זה, דרך כלל, להעמיד במבחן הביקורת השיפוטית את החלטת המשיב בדבר דיות חומר הראיות. שאם לא כן יוסר החיץ שבין הביקורת לבין המרת שיקול-דעת המשיב בשיקול-דעתו של בית המשפט. כאשר תפקיד המשיב מצטמצם מלכתחילה רק לבדיקה לכאורית של חומר הראיות, לא ניתן, בדרך כלל, לקבוע את מיתחם הסבירות להחלטתו בלי להסיג את גבולו ובלי שבית המשפט יהפוך עצמו ל'יועץ משפטי על' ולמעין 'שופט חוקר'".

אשר על כן, העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ג באדר התשס"ד (16.3.2004).