ד"ר יעקב אלמוג נ' רשות המיסים בישראל ואח'

פסק-דין

השופט נ' סולברג:

1.בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי ניתן צו על-תנאי לרשות המסים, המורה לה ליתן טעם מדוע במסגרת החלטתה מיום 24.2.2016 היא מסרבת "להכיר בסעיפי הליקוי המנופים מהם סובל העותר, ואשר שקלולם יחד עם יתר סעיפי הליקוי מהם הוא סובל מזכה בפטור ממס בהתאם להוראות סעיף 9(5)(א)(א)(6) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961"; וכן מדוע החלטת המוסד לביטוח לאומי מיום 23.7.2016, המאשרת כי נכותו המשוקללת של העותר מזכה בפטור ממס בהתאם לסעיף הנ"ל, לא תחייב את רשות המסים.

2.בתגובה מטעם המשיבים נמסר כי לאחר בחינה מחודשת של נסיבות העניין הפרטניות של העותר, נאותה רשות המסים להכיר בעותר כנכה בשיעור של 91% לצורך מס הכנסה, החל מתאריך 20.11.2013, כך שיוכל לקבל פטור ממס, בהתאם להוראות סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה. לאור זאת, עמדת המשיבים היא כי העתירה התייתרה ודינה להימחק.

3.בנוסף, טענו המשיבים כי דין העתירה היה להידחות על הסף לנוכח קיומו של סעד חלופי בבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיפים 153 ו-160(ג) לפקודת מס הכנסה; וככל שעסקינן בתקיפת החלטות של ועדות רפואיות, קיים סעד חלופי בבית הדין לעבודה.

4.העותר הגיב לנאמר בתגובת המשיבים, ולעמדתו אין למחוק את העתירה אלא ליתן פסק דין המאשר את זכאותו לפטור ממס, תוך חיוב המשיבים בהוצאות. השינוי בעמדתם של המשיבים התרחש רק לאחר הגשת העתירה ובעקבותיה; פניותיו הקודמות של העותר למשיבים נענו באופן עקבי בשלילה, עד כי לא נותרה לו ברירה אלא לפנות לבית משפט זה. עוד סבור העותר כי סעיפים 153 ו-160(ג) לפקודת מס הכנסה אינם רלבנטיים לעניינו. סעיפים אלו עוסקים בערעור על שיעור מס שקבע פקיד שומה, ואילו בעניין דנא מדובר בהשגה על עצם אי-הכרת המשיבים בזכאותו לפטור ממס. משכך, ובהעדרו של העניין מן התוספות המנויות בחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, נמצא כי הסמכות לדון בעניין היא לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. מכל מקום, סבור העותר כי בהתאם לאמות המידה שנקבעו בעניין אל נסאסרה (בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994)), מן הדין לפסוק לו הוצאות בעקבות ההליך.

הכרעה

5.דין העתירה להימחק. משהוענק לעותר כל מבוקשו, הפכה העתירה לתיאורטית ומשכך אין עוד מקום לדון בה (למשל: בג"ץ 2406/05 עיריית באר-שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה (27.7.2005)). יחד עם זאת סבורני כי הצדק עם העותר בכל הנוגע לפסיקת הוצאות משפט. לפי אמות המידה שנקבעו בעניין אל נסאסרה, הגם שאין מדובר ברשימה סגורה, יש לפסוק הוצאות בהתאם לארבעה קריטריונים: האם היה צידוק בהגשת העתירה; האם לא הזדרז העותר ופנה לבית המשפט הגבוה לצדק טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו וטרם שפעל כראוי אצל הרשויות המוסמכות; האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה; והאם עצם הגשת העתירה היא שהניעה את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת שלו ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה עוד לפני שזו התבררה בבית המשפט. מתגובות המשיבים לאורך הדרך עולה כי רשות המסים ערכה 'בחינה מחודשת של נסיבות העניין הפרטניות של העותר' עקב העתירה, ובשל כך קיבלה בסופו של דבר את טענותיו לעניין פטור ממס. משכך, נראה כי היה צידוק בהגשת העתירה, ובעקבותיה אף שונתה החלטת הרשות. עיון בעתירה מגלה כי לא נפל שיהוי בהגשתה, וכי העותר הקדים ופנה לרשות המסים קודם להגשת העתירה, ונענה בשלילה.

6.לא נותר אלא לבחון אם יש נפקות לשאלת קיומו של סעד חלופי, ככל שקיים כזה. סבורני, מבלי להכריע בסוגיה שהועלתה על-ידי הצדדים אגב אורחא, כי אף אם הצדק עם המשיבים אין בכך כדי לפגוע בזכותו של העותר להוצאות. העותר מיצה הליכים מול הרשות, וסבר – ועודנו סבור – כי הסמכות העניינית לדון בעתירתו נתונה לבית משפט זה, ולא לבית המשפט המחוזי. אף אם מדובר בשגגה משפטית, וכאמור איני דן בכך, אין מדובר בפגם בהתנהלותו של העותר שיש בו כדי לפגוע בזכותו לפסיקת הוצאות.

7.לאור כלל האמור, העתירה נמחקת. המשיבים ישאו בהוצאות העותר בסך 7,000 ₪.

ניתן היום, ד' בתמוז התשע"ו (10.7.2016).