עזת שקיר ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

השופטת א' חיות:

עניינה של העתירה שבפנינו בבקשת העותרים כי יינתן לעותרת 2 (להלן: העותרת) אישור כניסה לישראל וכן כי יינתן לה מעמד בישראל במסגרת הליך של איחוד משפחות.

1.העותר 1 (להלן: העותר), אזרח ותושב ישראל, נישא ביום 18.7.2002 לעותרת, אזרחית ירדן. בדצמבר 2002 הגיש העותר למשרד הפנים בתל-אביב בקשה למתן אישור כניסה לישראל עבור העותרת, וזה הודיעו כי תחילה עליה לחדש את תוקף דרכונה הירדני, אשר היה באותה שעה בתוקף עד ליום 15.1.2003. העותרים הגישו את העתירה דנן בה טענו כי טרם ניתנה כל תשובה עניינית לבקשתם לאישור כניסה לישראל ולאיחוד משפחות. העותרים טענו כי העותרת אישה נורמטיבית ללא עבר פלילי או בטחוני המעוניינת להשתקע בארץ ביחד עם בן-זוגה, וכי בנסיבות אלה סירובו של המשיב להתיר את כניסתה לישראל מנוגד לדין. כסעד ביניים ביקשו העותרים כי המשיב יאשר את כניסתה של העותרת לישראל ויאפשר לה לשהות בה עד תום ההליכים בעתירה.

בקשת העותרים למתן צו ביניים נדחתה ביום 19.6.2003, וכן הוחלט באותו מועד כי העתירה לגופה תישמע לאחר מתן פסק-הדין בעתירות העקרוניות שהוגשו כנגד החלטת הממשלה מיום 12.5.2002 בעניין בקשות לאחוד משפחות בישראל.

2.ביום 15.1.2006 התקבלה בקשת העותרים להגיש עתירה מתוקנת. בעתירתם המתוקנת טוענים העותרים כי החלטת הממשלה מיום 12.5.2002 בעניין בקשות לאחוד משפחות בישראל אינה רלבנטית למקרה דנן היות והעותרת מתגוררת בירדן ואין לה כל זיקה לשטחי האיזור. כן טוענים העותרים כי דין החלטת הממשלה הנזכרת כמו גם חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 להתבטל, באשר הם פוגעים בזכויות יסוד, וכי על כל פנים יש לראות את בקשת העותר משנת 2002 כבקשה שקדמה להחלטת הממשלה. עוד טוענים העותרים כי סירובו של המשיב להתיר את כניסת העותרת לישראל בלתי סביר, בלתי מידתי ועומד בניגוד לחוק האזרחות. העותרים מוסיפים וטוענים כי בשנת 2004 הגיש העותר בקשה נוספת לאישור כניסה לישראל עבור העותרת, בעקבותיה הודע לו בשנית כי עליו להציג דרכון ירדני תקף לחמש שנים וכי דרכון כאמור הוצג על ידם. לבסוף שבים העותרים ומבקשים סעד ביניים בציינם כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם שכן אם תדחה העתירה יוכל המשיב 1 להרחיק את העותרת מישראל.

3.המשיבים מצידם טוענים כי בהתאם לנהלי המשיב 1 הצגת דרכון ירדני תקף לשנתיים הבאות מהווה תנאי להגשת בקשה לאיחוד משפחות עם אזרח ירדני, וכי בניגוד לטענת העותרים עד למועד זה לא הוצג בפניהם דרכון תקף כדין. לכך מוסיפים המשיבים, כי מעולם לא הוגשה על ידי העותרים בקשה לאיחוד משפחות בישראל. מטעמים אלו גורסים המשיבים כי העותרים לא מיצו הליכים טרם פנו לבית משפט זה ועל כן העתירה מוקדמת וככזו דינה להידחות. כן טוענים המשיבים כי יש לדחות גם את בקשת העותרים למתן סעד ביניים, היות והסעד המבוקש הוא "צו עשה" לשינוי המצב הקיים, אשר ככלל אינו ניתן כדבר שבשגרה. נוכח האמור ביקשנו לקבל את עמדת העותרים לעניין המשך הדיון בעתירה. בהודעתם מיום 20.3.2006 הודיעו העותרים כי הם עומדים על העתירה, בציינם כי דרכונה של העותרת הוארך בשנתיים נוספות כנדרש. העותרים מודים כי לא הוגשה על ידם בקשה לאיחוד משפחות, אך טוענים כי אין בכך כדי למנוע את הדיון בעתירה וכי יש להורות על כניסת העותרת לישראל קודם להגשת בקשה פורמלית כאמור. העותרים מבקשים לתמוך טענתם במקרים אחרים בהם המשיב לא קיבל, או למצער עיכב לתקופה ארוכה, בקשות לאיחוד משפחות מקום שאחד מבני הזוג לא שהה בארץ.

4.דין העתירה להידחות על הסף. הלכה היא כי טרם פנייה לבית משפט זה על העותר למצות את ההליכים המנהליים העומדים לרשותו בפני הרשות המוסמכת, וכי ככלל בטרם עשה כן לא ייזקק בית משפט זה לעניינו (ראו: בג"צ 3383/02 ינוקשוילי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בג"צ 2421/94 אל-טללגה נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); בג"צ 2101/03 עזאם נ' שר הפנים (טרם פורסם)). במקרה דנן לא חולקים העותרים על כך שלא פנו למשיב 1 בבקשה לאיחוד משפחות טרם שעתרו לבית משפט זה. ההסבר אותו מעלים העותרים בהקשר זה אינו מבוסס ואינו מקים להם עילה לעתירה שהוגשה, כאמור, טרם זמנה.

אשר על כן, העתירה נדחית. נ

ניתן היום, ח' ניסן, תשס"ו (6.4.2006).