דורון חי ואח' נ' כנסת ואח'

פסק-דין

א. עתירה זו תוקפת את תיקון מס' 17 לפקודת ביטוח רכב מנועי מתשס"ח-2008, שבו הותרה בסעיף 3א לפקודה, במסגרת הסמכה להתקנת תקנות על-ידי שר האוצר (ובעניינים מסוימים הוראות על-ידי מי שהסמיך השר – "הרשות") בהסכמת שר המשפטים, קביעת פרמיה זולה למבוטחים, בכפוף להשתתפות עצמית מורחבת למעוניינים בכך בלבד. סעיף זה נחקק תחילה לתקופת ניסיון ובהמשך הוחל כהסדר של קבע ("לצמיתות"), בצו ביטוח רכב מנועי (הארכת תוקף השתתפות עצמית), תשע"ב-2012. בפועל הותרה לבעלי אופנועים פוליסה זולה יותר בהשתתפות של עד 25,000 ש"ח ברכיב הכאב והסבל ועוד 7 ימים באבדן ימי עבודה. לא נפגעו עילות הפסד ההשתכרות (מעבר ל-7 ימים) ועזרת הזולת וכן ההוצאות הרפואיות. יצוין כי בית משפט זה נדרש לנושא בעבר בבג"ץ 3974/10 קנר נ' כנסת ישראל (קודם להארכת ההסדר).

ב. כנטען בעתירה, התפשטה הכנסת מסמכויותיה בנושאי ביטוח כלי רכב ופגעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. מטעם המשיבים נטען כי אין המדובר בעתירה חוקתית, הן כיון שהכנסת לא התפרקה מסמכויותיה אלא הסמיכה את השרים בתנאים ובמגבלות, והן כיון שההסדר לגופו מאוזן, ושומר על זכויות המבוטחים. בשלב זה הוחל ההסדר כאמור לגבי אופנועים בלבד, תוך הגנות שונות שנקבעו.

ג. אכן איננו מקלים ראש בנושא העתירה, הנוגע לציבור רחב יחסית. ואולם, ראשית, איננו סבורים כי המדובר בנושא חוקתי כשלעצמו, שכן הוראת סעיף 3א היא הוראה מסמיכה הכוללת גם סייגים שונים; זאת – כשהטענות לאמיתן מכוונות כנגד סכום ההשתתפות העצמית, אשר נקבע בתקנות, ולא פגע בליבת הפיצוי בתחומי ההוצאות הרפואיות, הפסד ההשתכרות ועזרת הזולת. למותר לציין כי תקנות ניתנות לתקיפה במישור המינהלי, בלא שנביע דעה במקרה דנא.

ד. אשר להסדר לגופו, לדברי המדינה יישום ההסדר ייבחן בהמשך לפי תוצאותיו. אכן, אין קסם בקביעת סכום השתתפות עצמית כזה או אחר, והדברים צריכים להיבחן בציר הזמן; נעיר רק, כי יש חשיבות לטעמנו ליידוע ראוי של הציבור הרלבנטי, במקרה זה אופנוענים, באשר לתקון התקנות ומשמעות ההשתתפות העצמית, וזו משימה המוטלת על המפקח על הביטוח. למדנו גם, כי יתכן שחברות ביטוח מסוימות עורכות פוליסות זולות למעבידים שאינם הנוהגים ברכב, והדבר אומר דרשני על-ידי המפקח, ואנו מבינים שהוא נדרש או עשוי להידרש לכך. כשלעצמנו היינו שמחים אילו גם תקרת ההשתתפות העצמית, מעבר לנושאי גילוי ועוד, היתה כפופה גם לאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, אך נושא זה כשלעצמו אינו בפנינו בעתירה זו.

ה. טענות נכבדות אחרות שהעלה העותר נוגעות לשאלת המדיניות הראויה בכל הנוגע לפיצוי נהגים ולהתמודדות עם שיעורם של דמי הביטוח. לטענות מסוג זה אין כמובן מקום בגדרה של עתירה חוקתית.

ו. בנימוק להערות האמורות נמחקת העתירה, תוך שנטעים כי הכדור העיקרי, של פיקוח ואכיפה, מצוי במגרשו של המפקח על הביטוח. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ח בתשרי התשע"ד (2.10.2013).