עאדל יגמור ואח' נ' שר הפנים ואח'

פסק-דין

השופט א' מצא:

העותרת 1 (להלן: העותרת), ילידת ירושלים, החזיקה מאז לידתה ברישיון לישיבת-קבע בישראל. העותר 2 (להלן: העותר) הוא תושב חברון. בעקבות נישואיהם של העותרים (בשנת 1991) נתקבלה בקשת העותרת לאיחוד משפחתם בישראל. מכוח זה הוענק לעותר רישיון לישיבת-קבע בישראל ועל יסוד הצהרתם נרשמו העותרים כתושבי ירושלים. חקירה שערך המוסד לביטוח לאומי, בשנת 1999, העלתה, כי בפועל התגוררו העותרים, מאז נישואיהם, בחברון, וכי הכתובת שעליה הצהירו כמקום מגוריהם בירושלים אינה אלא כתובת פיקטיווית, שאומצה על-ידם בהיותה מען מגורי קרובי משפחתה של העותרת. משנתגלו העובדות הודיעו המשיבים לעותרים על פקיעת רישיונותיהם לישיבת-קבע בישראל. כנגד החלטה זו הופנתה העתירה, שעם הגשתה הוצא בה צו-ביניים וקרוב לאחר הגשתה הוצא בה גם צו-על-תנאי.

בשימוע שנערך להם הודו העותרים, כי בפועל אכן גרו מאז נישואיהם בחברון; ורק מתוך שחפצו ליהנות מטובות-הנאה סוציאליות המוענקות לתושבי ישראל נרשמו כתושבי ירושלים, שבה נולדו ארבעת ילדיהם (העותרים 6-3). עם זאת טענו, כי ביום 1.1.98 עקרו עם ילדיהם לדירה ששכרו בירושלים. לדבריהם עשו כן לאחר שנתעורר בלבם חשש שהאמת תתגלה ויישלל מהם מעמדם המוכר כתושבי ישראל. בדיקת המשיבים העלתה, כי לפחות מאז ראשית שנת 2000 אכן התגוררה המשפחה בירושלים. בעקבות זאת, ובגדר מדיניותו להעניק רישיון חדש לישיבת-קבע למי שהיה תושב וחזר להתיישב בישראל, ומאז חזרתו חלפו שנתיים לפחות, החליט משרד הפנים (בסוף נובמבר 2001) להעניק לעותרת רישיון חדש לישיבת-קבע. בכך בא עניינה של העותרת על תיקונו. ביחס לעותר נאמר בתצהיר התשובה, כי משהוברר כי הרישיון לישיבת-קבע בישראל הוענק לו על יסוד פרטים כוזבים ביחס למקום מגורי בני הזוג, שהוצגו בבקשת העותרת לאיחוד משפחתה בישראל, הוחלט שלא להעניק לו רישיון חדש לישיבת-קבע ושאם חפצה העותרת באיחוד משפחה עימו בישראל, כי אז מוטל עליה להגיש בקשה חדשה לאיחוד משפחה. בתצהיר משלים שהוגש מטעם המשיבים נאמר, כי משלא הגישה העותרת (מאז הגשת תצהיר התשובה, ביום 10.2.02) בקשה חדשה לאיחוד משפחה, יש להחיל על העותרים את החלטת הממשלה מיום 12.5.02, שלפיה "לא תתקבלנה בקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד של תושב או מעמד אחר". ברם, האמור בתצהיר המשלים מטעם המשיבים חורג מגדרה של העתירה, והייתי מבכר שלא לנקוט לגביו כל עמדה. על כל פנים, לדידי, די בעובדות שפורטו בתצהיר התשובה - ושעל רובן ועיקרן אין העותרים חולקים - כדי להוביל לדחיית העתירה.

בא-כוח העותרים הצביע על המילכוד הקשה שאליו נקלעו העותרים. לדידו, משהחליטו המשיבים להעניק לעותרת רישיון חדש לישיבת-קבע, ראוי היה להם לנהוג בעותר על-פי אותה אמת-מידה ולהעניק גם לו רישיון חדש. טענה זו אין בידי לקבלה. על-פי הלכת בג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424, עליה חזר בית המשפט פעמים אין-ספור, רישיון לישיבת-קבע פוקע מתוכו אם התושב מעתיק את מרכז חייו ומשתקע מחוץ לתחומי ישראל. בהיעדר מחלוקת כי מרכז חייהם של העותרים, לפחות עד לראשית שנת 1998, היה בחברון, בדין הודיעום המשיבים על פקיעת רישיונותיהם לישיבת-קבע. ודוק: החלטה זו הייתה כדין גם ביחס לעותרת, ובהחלטתם המאוחרת של המשיבים להעניק לעותרת רישיון חדש לישיבת-קבע, אין כדי לגרוע מצדקת החלטתם הראשונה. ברם, ההחלטה להעניק לעותרת רישיון חדש אינה יכולה להקים לעותר זכות לקבלת רישיון כלשהו. להבדיל מהעותרת, שמאז לידתה ועד לנישואיה לעותר הייתה תושבת-קבע בישראל, העותר היה ונותר תושב חברון. הרישיון לישיבת-קבע, שהוענק לו בעקבות קבלת בקשתה של העותרת לאיחוד משפחתה בישראל, הושג בהצגת נתונים כוזבים, בדבר רצונו כביכול של העותר להיות תושב ישראל. רישיון המושג באמצעי מירמה איננו יכול להקנות למחזיק בו כל זכות ממשית. לטעמי, אף אם נניח כי רישיון כזה איננו בטל מעיקרא הריהו, למצער, בר-ביטול למפרע, הווי אומר: מיום הענקתו. אמנם, המשיבים הסתפקו בהכרזה על פקיעת רישיונו של העותר, ולא הכריזו על בטלותו או על ביטולו למפרע, אך אינני סבור שבנסיבות העניין יש בכך כדי לשנות את פני ההכרעה המתחייבת בעניינו של העותר.

מסקנתי היא אפוא, כי יש לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה. כפועל-יוצא מכך יתבטל גם צו הביניים שהוצא ביום הגשתה של העתירה.

השופטת א' פרוקצ'יה:

אני מסכימה.

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא.

ניתן היום, ט' בשבט תשס"ג (12.1.03).