הדר – חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

פסק-דין

השופט א' א' לוי:

אדם, שנפגע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב השייך למעבידו, הגיש למוסד לביטוח לאומי בקשה להכיר בו כמי שנפגע במהלך עבודתו, ולשלם לו בשל כך דמי פגיעה. המוסד דחה את הבקשה, מן הטעם שלא הוכח קשר בין התאונה לבין עבודתו של האיש. אותו אדם נמנע מהגשתה של תביעה לבית-הדין לעבודה, ותחת זאת בחר לתבוע בבית-המשפט המחוזי את חברת הביטוח שביטחה את כלי-הרכב. משזכה בתביעתו, וחברת הביטוח חויבה לשלם את נזקו, ביקשה היא עצמה לתבוע את המוסד לביטוח לאומי בבית-הדין לעבודה. זאת, על יסוד הטענה כי באה היא בנעלי המעביד, אשר לו הזכות לתבוע את המוסד במקום העובד, על-פי סעיף 393 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו דחה את התביעה, לאחר שקבע כי לחברת הביטוח אין מעמד בפניו, שכן אין היא צד, לענין ההליכים בבית-הדין, למערכת היחסים שבין העובד, המעביד והמוסד לביטוח לאומי. בית-הדין הארצי לעבודה אישר את קביעתה של הערכאה הדיונית. או-אז הגישה חברת הביטוח את העתירה שבפנינו, בה היא שבה וטוענת למעמד בבית-הדין, אם מכוח חוק הביטוח הלאומי ואם מכוח עילת השבה כללית על-פי דיני עשית עושר ולא במשפט.

לאחר שעיינו בעתירה ובתשובה לה, הגענו לכלל דעה כי דינה להידחות על הסף. הלכה ידועה היא – הלא היא הלכת בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 – כי בית-משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על הכרעותיו של בית-הדין הארצי לעבודה. הוא יתערב בהן אך משברי, כי נפלה בהן טעות משפטית מהותית שיש לתקנה. העתירה שבפנינו אינה מגלה טעות מעין זו, ואין האמור בה אלא חזרה על טענות, שמקומן בערכאת ערעור. נוסיף, כי הבעיה שמעוררות העותרות כבודה במקומה מונח, אך חוששנו שככל שהדבר נחוץ, הריהו ענין למחוקק לענות בו.

על יסוד זה, החלטנו לדחות את העתירה על הסף, וכך אנו עושים.

ניתן היום, א' באדר תשס"ו (1.3.2006).