אלי רזוק ואח' נ' שר הפנים

פסק-דין

השופט א' גרוניס:

1.העותר 1 (להלן – העותר) הוא אזרח ישראלי. העותרת 2 (להלן – העותרת), אשתו, היא אזרחית הפיליפינים. בני הזוג נישאו ביום 25.5.04 ומספר חודשים לאחר מכן, ביום 23.11.04, פנו אל המשיב בבקשה להסדרת מעמדה של העותרת מכוח נישואיה לעותר. המשיב דחה את בקשתם של העותרים בשל ספק שהתעורר בשאלת מקום מגוריו של העותר – האם מתגורר הוא בתוך העיר ירושלים או שמא הוא אינו תושב ישראל. עתירה שהוגשה בעניין לבית משפט זה נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 13.1.08, לאחר שהעותר הוכר כתושב ישראל על ידי בית הדין לעבודה בירושלים. כפי שהוסכם בין הצדדים, הגישו העותרים בקשה חדשה למתן מעמד לעותרת. מאז ועד היום, כך לטענת העותרים, מציג המשיב דרישות שונות לקבלת הסברים ולהמצאת מסמכים נוספים הקשורים לשאלת מקום מגוריהם, שאלה אשר הוכרעה כבר לטענתם בבית הדין לעבודה. בעתירה שלפנינו מלינים העותרים על כך שטרם ניתנה החלטה בבקשתם להסדרת מעמדה של העותרת ומכאן בקשתם כי בית המשפט יורה למשיב ליתן טעם מדוע לא תאושר הבקשה לאיחוד משפחות.

2.דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. אף שהדבר אינו מצוין באופן מפורש בעתירה, עניינה הוא במתן מעמד לעותרת מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952. מאז כניסתו לתוקף של צו בתי המשפט לענינים מינהליים (שינוי התוספת הראשונה לחוק), התשס"ח-2007, ביום 2.3.08, הוקנתה לבית משפט לענינים מינהליים סמכות לדון בהחלטות הרשות המתקבלות מכוח סעיף 7 הנ"ל (ראו סעיף 5(1) בצירוף פרט 12(2) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). הלכה היא, כי מקום בו קיים סעד חלופי לא ייזקק בית משפט זה לעתירה (בג"ץ 3649/08 שמנובה נ' משרד הפנים (לא פורסם, 20.5.08) ורבים אחרים). הדרך פתוחה איפוא בפני העותרים להגיש עתירתם לבית המשפט לענינים מינהליים.

3.אשר על כן, העתירה נדחית על הסף בלא שנתבקשה תגובה.

ניתן היום, כ' בכסלו תש"ע (7.12.09).