משה פיינגולד ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח'

פסק-דין

1.המבקשים הינם בני זוג נשואים ובעלי זכות חכירה לדורות בדירה ברח' גורדון 11א' בגבעתיים, גוש 6168, חלקה 81012 (להלן: "הדירה"). המשיב פנה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש משכנתא שניתנה לו על זכויות המבקשים בדירה. המבקשים הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה עתרו להצהיר כי המשיב אינו רשאי לפנותם מן הדירה כל עוד הם חיים ומתגוררים בדירה, וכי בכל מקרה אין הבנק רשאי לנקוט בכל הליך למימוש זכויות המבקשים בדירה לפני 3.1.2004. במקביל הגישו המבקשים בקשה לצו זמני שיורה על עיכוב הליכי מימוש המשכנתא. בית המשפט המחוזי (השופט י' זפט) דחה את הבקשה לסעד זמני. החלטה זו היא נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי.

2.החלטתי לדון בבקשה, מכוח הוראות תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. הצדדים הסכימו כי אראה בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיב סיכומים בכתב.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

3.בפי המבקשים שתי טענות עיקריות לגוף העניין אותן השמיעו בפני בית המשפט קמא ועליהן חזרו לפניי. טענתם הראשונה היא כי ניתנה להם הבטחה בעל-פה על ידי מנהל אגף המימון אצל המשיב כי הדירה לא תימכר כל עוד המבקשים בחיים. טענה זו הוכחשה על ידי המשיב ועל ידי מנהל אגף המימון, אשר הגיש תצהיר ונחקר בחקירה נגדית לפני בית המשפט קמא. בית המשפט קמא קבע כי טענת המבקשים "אינה מתיישבת עם ההגיון" מאחר שלנוכח ההסכם המפורט בכתב שנערך בין המבקשים לבין המשיב, אין זה הגיוני שעניין כה מהותי נותר בגדר הבטחה בעל-פה. טענתם השניה של המבקשים היא כי מהחוזה בינם לבין המשיב עולה כי המשיב אינו רשאי לפתוח בהליכים למימוש זכויות המבקשים בדירה לפני ה- 3.1.2004. טענה זו של המבקשים נדחתה אף היא לגופה על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע בהחלטתו כי "למקרא החוזה בכללו מתבקשת מסקנה ברורה וחד-משמעית לפיה סעיף 3ג' לא העניק למבקשים זכות בלתי מותנית לדחות ב- 4 שנים את מימוש השיעבוד על הדירה...". נוכח קביעות אלו קבע בית המשפט קמא כי "...אני סבור כי סיכויי המבקשים לזכות בתביעתם אפסיים, ועל כן דין בקשתם להידחות ללא צורך להידרש לשאלת מאזן הנוחות". למסקנה זו אין בידי להסכים. שוכנעתי כי בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשים, אשר אם יידרשו לפנות את דירת מגוריהם בטרם תתברר תביעתם העיקרית ייגרם להם נזק קשה ובלתי הפיך, וזאת לעומת נזק כספי מסוים שייגרם למשיב אם יעוכבו הליכי מימוש השעבוד שיש לו על הדירה - נזק אשר ניתן להבטיח כי המשיב יוכל להיפרע בגינו. בנסיבות אלה, דעתי היא כי היה על בית המשפט קמא להסתפק בבחינת השאלה האם המבקשים, בתביעתם העיקרית, העמידו שאלה שמן הראוי לדון בה או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה. על שאלה זו יש, לדעתי, להשיב בחיוב. אין בדברים אלה כדי לחוות דעה על קביעותיו של השופט קמא במסגרת החלטתו בבקשת הביניים. הטענות אשר העלו המבקשים בתביעתם ראויות להתברר לגופן במסגרת התיק העיקרי.

הערעור מתקבל. המשיב ישא בהוצאות המבקשים בסך של 6,000 ש"ח.

ניתן היום, כ' באייר תשס"ב (2.5.2002).