אהובה וינברג ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בתל-אביב ואח'

פסק-דין

השופטת ד' ביניש:

בעתירה שבפנינו מבקשים העותרים כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל הסכם השיפוי שנחתם בין המשיבה, הוועדה המקומית לתכנון ובניה בתל-אביב (להלן: הוועדה) לבין המשיבות הפורמליות (להלן: היזמים).

העותרים הינם בעלי זכויות בדירה בתל-אביב. ביום 11.2.03 הגישו העותרים לוועדה תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק) בגין הפגיעה בדירתם כתוצאה מתכנית מפורטת מס' 2663 "מגדל השופטים", שינוי מס' 1 לשנת 1997 של תכנית מפורטת G (להלן: התכנית). ביום 17.7.03 הגישו העותרים ערר בגין אי מתן החלטה על ידי המשיבה. ביום 30.7.03 דחתה המשיבה את תביעתם של העותרים ובעקבות החלטה זו הגישו העותרים ביום 24.8.03 ערר מתוקן. ביום 8.10.03 ביקשו היזמים להצטרף כמשיבים לערר האמור וביום 19.10.03 קיבלה ועדת הערר את בקשת היזמים. על החלטת ועדת הערר הגישו העותרים ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים בתל-אביב-יפו, אשר נמחק לבקשתם, לאחר שלב הגשת הסיכומים. בעתירה שבפנינו טוענים העותרים כי למשיבה אין סמכות להתקשר בהסכם שיפוי עם יזמים פרטיים המגישים בקשה לאישור תכנית מתאר, בהעדר עיגון בחוק להסכמים מעין אלו.

לאחר שעיינו בעתירה ובנספחים שצורפו אליה הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אף כי לכאורה ראוי היה לה לעתירה שתוגש לבית המשפט לענינים מינהליים, משהוגשה לבית משפט זה לא ראינו להפנותה לבית משפט אחר, כיוון שלגופה היא אינה מגלה עילה. העברת נטל הפיצוי מהוועדה אל היזמים אינה משנה את הוראת סעיף 197 לחוק, לפיה חובת הפיצוי כלפי הנפגעים מתכנית מוטלת על הוועדה המקומית לתכנון ובניה. יש להבחין בין החובה הסטטוטורית המוטלת על הוועדה כלפי בעל הזכות הנפגע מתכנית, לבין ההסכמים שהוועדה המקומית עורכת עם היזם כגורם מעוניין, הנוטל על עצמו את החיוב בפיצוי כחלק מהתכנית שהוא מפתח ומבצע, ואף אמור להפיק ממנה רווחים. לפיכך ראוי להפריד בין מערכת יחסים זו שבין הוועדה ליזם, ובין מילוי חובותיה של הוועדה על פי חוק כלפי הנפגע. ואמנם, בית משפט זה הכיר לא אחת בהסכמים בין ועדה מקומית לתכנון ובניה לבין יזם, לפיהם מתחייב היזם בתשלום פיצויים בגין פגיעות העלולות להיגרם כתוצאה מהתכנית באמצעותה מבקש אותו יזם להפיק רווחים (ראו, למשל: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר-סבא, פ"ד מו(4) 627, 641; בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783, 793-792).

יצויין כי לא נעלמה מעינינו פסיקת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעת"ם 2461/04, אשר ביקשו העותרים לצרף לעתירתם ביום 3.3.05. באותו מקרה נסובה העתירה על סירובה של ועדה מקומית לתכנון ובניה להנפיק היתר להקמת מתקן תקשורת למבקשי היתר אשר לא חתמו על כתב שיפוי אך מילאו את הדרישות הקבועות בתמ"א 36, שהינה תכנית מתאר מאושרת הקובעת בתוכה תנאים לבקשת היתר כאמור. מבלי לנקוט עמדה באשר למסקנותיו של בית המשפט לענינים מינהליים באותה פרשה, סבורים אנו כי אין במסקנות אלו כדי להשפיע על ענייננו נוכח השוני בנסיבות בשני המקרים.

אשר על כן, בהעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה לביטול הסכמי השיפוי, העתירה נדחית.

ניתן היום, ד' באדר ב' התשס"ה (15.3.2005).