אילן כהן נ' משרד הבטחון

פסק-דין

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א. העותר, נגד בגמלאות בצבא הגנה לישראל, מבקש –בהליך רביעי במספר –להשיג כי תשולם לו (לגמלאותיו) "תוספת לוחם", שכן הוא מופלה לטענתו אל מול אחרים בצה"ל, אם חיילי חובה וקצינים ואם נגדים מסוימים. תחילה פנה לבית הדין האזורי לעבודה, ואחר כך לבית משפט זה שבו הופנה לועדת הערר לפי חוק שירות הקבע בצה"ל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), (תש"ע-2010). בועדת הערר נדחה עררו, והוא לא ערער על כך, וכתום למעלה משנה – לאחר שהחלטת ועדת הערר הפכה חלוטה – הגיש עתירה זו. יצוין כי ועדת הערר עמדה על כך שהעותר מבקש ליצור תוספת שאינה ניתנת בנסיבותיו, וכן על התנהלות דיונית בעייתית שלו. בעתירה לפנינו שבה לא טרח העותר לציין את תוצאות ההליכים הקודמים – נטען כי כמפעיל צמ"ה חירף נפשו אל מול פני האויב, ועל כן זכאי הוא ל"תוספת לוחם". בתשובת המדינה נטען, כי אין משולמת לנגדים"תוספת לוחם" כל עיקר, וכי העותר זוכה לתוספת תמריץ לפי מקצועו –כמפעיל צמ"ה. עוד נטען באשר לשיהוי ולנושאים דיוניים אחרים.

בכל ההערכה הכנה לשירותו של העותר בצה"ל, אין בידינו לקבל את העתירה. ניתן היה לדחותה על הסף נוכח התנהלות דיונית בעייתית כאמור, לרבות אי הגשת ערעור על הכרעת ועדת הערר, וכן אי הבאת תוצאותיהם של ההליכים הקודמים בעתירה לפנינו, בחינת פשיטא. העתירה גם לוקה בשיהוי. אף לגופם של דברים שוכנענו מתשובת המדינה כי אין העותר משתייך לקטגוריות הזכאיות לתוספת שהוא מעוניין בה, ועל כן אין מדובר באפליה.

איננו נעתרים לעתירה. העותר ישלם למדינה הוצאות בסך 7,500 ₪. אלה נקבעו על הצד הנמוך מתוך היחס לשירותו רב השנים של העותר בצה"ל.

ניתן היום, י"ב בחשון התשע"ז (13.11.2016).