עוזי שראק נ' המוסד לביטוח לאומי ואח'

פסק-דין

השופט א' מצא:

העותר, מורה לנהיגה, לקה באוטם שריר הלב. ההתקף התרחש במהלך שיעור שנתן העותר לאחד מתלמידיו. העותר ביקש מן המוסד לביטוח לאומי להכיר במחלתו כבפגיעה בעבודה, כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. משדחה המוסד את בקשתו הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב. תביעתו נדחתה, ובית הדין הארצי - שלפניו השיג העותר על צדקת ההכרעה בעניינו - דחה את ערעורו. מכאן העתירה שלפנינו.

בדיון לפני בית הדין האזורי לא הייתה מחלוקת, שהאוטם תקף את העותר במהלך עבודתו. אלא שהצדדים נחלקו בשאלה, אם ההתקף פקד את העותר כתוצאה מאירוע הקשור בעבודתו. גירסת העותר הייתה, כי במהלך שיעור הנהיגה - ובעוד תלמידו אוחז בהגה - סטה הרכב, לפתע פתאום, לימין הדרך. על המדרכה שמימין נמצאו אותה שעה הולכי-רגל, ומחשש שהרכב יעלה על המדרכה ויפגע בהם, מיהר העותר להסיט את ההגה בחזרה לשמאל. סמוך לאחר מכן, סיפר העותר, נתקף באוטם שריר הלב. בהסתמך על תיאור זה טען העותר, כי סמיכות הזמנים, בין האירוע הפתאומי לבין הופעת האוטם, מהווה ראיה לקיום קשר סיבתי בין האירוע לבין ההתקף. ואולם מדברים, שנרשמו מפי העותר על-ידי חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי, עלה, כי העותר החל לחוש ברע עוד בתחילתו של שיעור הנהיגה ולפני שהרכב הגיע אל המקום אשר בו הסיט התלמיד את ההגה. בתתו את דעתו לשתי הגירסאות, ולכך שבעדותו התכחש העותר לאמיתות הדברים שרשם מפיו החוקר, קבע בית הדין האזורי, כי הוא מעדיף את דברי העותר באימרתו לחוקר המוסד על פני התיאור שמסר בעדותו. ובהכרעה עובדתית זו לא מצא בית הדין הארצי מקום להתערב.

בדיון לפנינו לא היה העותר מיוצג על-ידי עורך-דין. לבקשתו, וכדי להקל עליו, הרשינו לבתו, גב' גלית פרידמן, לטעון בשם אביה. הבת, אף שאינה עורכת-דין, טענה לפנינו, בטוב טעם ודעת, כל מה שניתן היה לטעון לטובת העותר. שקלנו את טענותיה, וכן חזרנו ועיינו בחומר שאליו הפנתה אותנו. מסקנתנו היא, כי העתירה אינה מגלה עילה להוצאת צו על תנאי. השגות העותר על צדקת ההכרעה בעניינו, הופנו נגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי וכן נגד צדקת סירובו של בית הדין הארצי לשוב ולבחון אם לממצאים אלה יש עיגון מוצק בראיות. השגות אלו נושאות אופי ערעורי מובהק, אך, כידוע, בית-משפט זה אינו ערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה, ונכונותו להתערב בפסיקות אלו מוגבלת למקרים בהם גלוי וברור שבפסק-דינו של בית הדין הארצי נפלה טעות משפטית מהותית שהצדק מחייב את התערבות בית המשפט לתיקונה. מקרהו של העותר איננו נכנס למסגרת זאת.

העתירה נדחית אך בנסיבות העניין נימנע מעשיית צו להוצאות.

ש ופט

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ופטת

השופטת מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ופטת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.

ניתן היום, כ"ד בטבת תשס"ב (8.1.02).